ישעיהו, פרק נ״ו, פסוק י׳

תארו לעצמכם שיש לכם כלב שמירה בחצר. מה הייתם מצפים שהוא יעשה אם סכנה מתקרבת לבית? לנבוח ולהעיר אתכם, נכון? אבל מה היה קורה אם הכלב היה פשוט שותק וממשיך לישון? הנביא פונה אל המנהיגים של העם, שתפקידם להדריך ולשמור על כולם, וקורא להם צֹפָיו. המילה הזו מדמה אותם לשומרים שעומדים על מגדל גבוה וצריכים להזהיר את תושבי העיר אם מתקרב אויב. אבל במקום למלא את התפקיד החשוב שלהם, הם עִוְרִים כֻּלָּם לֹא יָדָעוּ. הם לא באמת עיוורים בעיניים, אלא יש להם עיוורון בלב. הם מתעלמים מהדברים הלא טובים שקורים, לא יודעים מה באמת מתרחש בעם ולא מבחינים בסכנה שמתקרבת. כדי להסביר כמה המצב בעייתי, הנביא קורא להם כְּלָבִים אִלְּמִים לֹא יוּכְלוּ לִנְבֹּחַ. בדיוק כמו שכלב שמירה חייב לצעוק ולהשמיע קול כדי להבריח סכנה, כך המנהיגים צריכים לדבר, להעיר לעם ולעזור להם לתקן את המעשים שלהם. אבל המנהיגים האלה שותקים כמו כלבים אילמים שלא מסוגלים להוציא קול. במקום להיות ערניים ולשמור על כולם, הם הֹזִים, כלומר שקועים בשינה עמוקה, והם שֹׁכְבִים אֹהֲבֵי לָנוּם. המילה לָנוּם פירושה לישון. המנהיגים פשוט מעדיפים לשכב בנוחות, להתעצל ולישון, במקום לקום ולדאוג לטובת העם.