ישעיהו, פרק נ״ו, פסוק י״א

תארו לעצמכם שהייתם משאירים את הצאן היקר שלכם בידיים של כלב שמירה, אבל במקום לשמור עליו מפני סכנות, הכלב היה חושב רק על האוכל שלו ומתעלם לגמרי מהכבשים. מאכזב, נכון? הנביא משתמש בדיוק בדמיון הזה כדי לתאר את המנהיגים והשופטים של העם באותו זמן. במקום לדאוג לעם ישראל ולשמור עליו, הם מתנהגים כמו כלבי רחוב רעבים שחושבים רק על עצמם. הנביא קורא להם וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ. המילה "נפש" כאן לא מתארת אומץ או גבורה, אלא תיאבון ענק ורצון חזק לקחת לעצמם. בגלל התיאבון הזה, הם לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה, כלומר, הם חוטפים הכל לעצמם, תמיד רוצים עוד ועוד ולעולם לא מרגישים שמספיק להם. כדי להסביר את המשל, הנביא ממשיך ואומר וְהֵמָּה רֹעִים לֹא יָדְעוּ הָבִין. ה"כלבים" האלה הם בעצם הרועים של העם, המנהיגים שלנו. במקום להשגיח על הצאן ולהזהיר את העם כשמתקרב אויב, הם כל כך שקועים ברצונות הפרטיים שלהם עד שהם מאבדים את ההבנה שלהם ולא יודעים איך להנהיג נכון. הנביא מסכם בעצב שכֻּלָּם לְדַרְכָּם פָּנוּ, כל מנהיג הולך בדרך שלו ודואג רק לעצמו במקום לדאוג לכולם ביחד, וכל אחד דואג אִישׁ לְבִצְעוֹ מִקָּצֵהוּ, כלומר כל אחד רודף אחרי הכסף והרכוש שלו. המילה "מקצהו" מדגישה שההתנהגות הזו קורית מקצה אחד של ההנהגה ועד הקצה השני, וכולם מתנהגים ככה ללא יוצא מן הכלל.