לאחר הקריאה לשוב אל ה' וללכת בדרכיו, פונה הנביא בתוכחה קשה כלפי מנהיגי העם. אנשים אלו, שתפקידם להדריך את הציבור ולהתריע מפני סכנות רוחניות וגשמיות, מתגלים כמי שמועלים בתפקידם באופן מוחלט, ומופקרים לעצלות ולשחיתות.
הנביא מכנה את המנהיגים, שרי העם ונביאי השקר בשם צֹפָיו. המילה מדמה אותם לשומרים הניצבים על מגדל תצפית גבוה, שתפקידם להשקיף למרחוק ולהזהיר את בני העיר מפני אויב מתקרב [מצודת ציון, אברבנאל]. אולם, במקום למלא את ייעודם, הם עִוְרִים כֻּלָּם לֹא יָדָעוּ. רוב הפרשנים מסכימים כי לא מדובר בעיוורון פיזי, אלא בעיוורון הלב. המנהיגים מתעלמים מקלקול הדור, אינם מבחינים בין טוב לרע, וכתוצאה מכך אינם יודעים מה באמת מתרחש בעם ואינם רואים את הפורענות העתידה לבוא [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם, אברבנאל].
כדי להמחיש את גודל המחדל, הנביא משתמש בדימוי נוסף וקורא להם כְּלָבִים אִלְּמִים לֹא יוּכְלוּ לִנְבֹּחַ (המילה לִנְבֹּחַ מתארת את צעקת הכלב). הכלב נועד לשמור על הבית או על עדר הצאן, וכאשר הוא מזהה גנב או חיה רעה, עליו לצעוק ולנבוח כדי להבריח את התוקף ולהעיר את הבעלים. אך מנהיגי העם נמשלים לכלבי שמירה אילמים שאינם מסוגלים להוציא קול [מלבי"ם, אבן עזרא, שד"ל, אברבנאל]. משמעות האילמות היא שתיקתם של המנהיגים ונביאי השקר, אשר נמנעים מלהוכיח את העם, אינם קוראים להם לחזור בתשובה, ומפקירים אותם לחסדי האויבים והרשעים שבאים לטרוף את הצאן [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. לצד הפירוש הפשוט, יש המביאים את דרשת חז"ל התוהה האם קיים במציאות כלב אילם, ומסבירים כי האילמות נובעת משוחד: כשם שכלב משתתק כאשר משליכים לו חתיכת מזון שסוכרת את פיו, כך דייני ישראל היו מקבלים שוחד ונמנעים מלעשות משפט צדק, או שהיו יודעים את העתיד וגוזרים על עצמם אילמות [רד"ק, אברבנאל].
לבסוף, מתאר הנביא את מצבם של אותם שומרים כהֹזִים שֹׁכְבִים אֹהֲבֵי לָנוּם. המילה הֹזִים מתפרשת בשתי דרכים עיקריות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר במילה נרדפת לתרדמה ושינה עמוקה, שכן דרכם של כלבים היא לאהוב לישון [רש"י, מצודת ציון, רד"ק, אבן עזרא]. גישה אחרת מפרשת את המילה מלשון הזיה ודמיון, כלומר נביאי השקר היו בודים מלבם חזיונות שווא, או שהיו שקועים בערפול חושים [שד"ל, שטיינזלץ, אברבנאל]. המילים שֹׁכְבִים אֹהֲבֵי לָנוּם (לנום משמעו תנומה ושינה קלה) מצביעות על כך שהשרים מעדיפים לשכב על מיטותיהם ולהתענג בשינה, במקום להיות ערניים ולדאוג לתיקון העם [מצודת דוד, מצודת ציון, מלבי"ם]. גם אם אינם עיוורים או אילמים לחלוטין, עצלותם ואהבתם לתנומה מונעות מהם למלא את תפקידם ולהגן על הציבור [שטיינזלץ].