הפסוק פונה אל גולי ישראל בקריאה לשוב אל ה', ומציג קשר ישיר בין מעשי האדם לבין מועד הגאולה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שקריאה זו מוכיחה כי העוונות מעכבים את ביאת המשיח, ואילו חזרה בתשובה ותיקון המעשים מקרבים את הישועה [רד"ק, אבן עזרא, צאינה וראינה]. אף על פי שישנו מועד קבוע מראש לגאולה, הדרישה אל ה' ומעשים טובים יכולים לזרז את בואה [אברבנאל].
הפרשנים נחלקו בהגדרת הפעולות הנדרשות בפסוק. גישה אחת מסבירה כי מִשְׁפָּט מתייחס לשמירת חוקי התורה, ואילו צְדָקָה מכוונת לעשיית חסד בין אדם לחברו [מצודת דוד]. מנגד, יש המפרשים הפוך: מִשְׁפָּט עוסק בעניינים שבין אדם לחברו, והוא דורש פעולה של שמירה כדי שהאדם לא יעבור את הגבולות המותרים, בעוד שצְדָקָה עוסקת בקשר שבין אדם למקום ודורשת עשייה ופעולה אקטיבית [מלבי"ם]. בנוסף, שילוב הפעולות של משפט וצדקה יחד פועל לאיחוד מידותיו של ה', ובכך מקרב את הגאולה [חומת אנך].
כתוצאה מקיום תנאים אלו, מבטיח ה' את קירבת הישועה. המושג וְצִדְקָתִי מתפרש כצדק האלוהי הכולל את משפטו של ה' [ביאור שטיינזלץ], או כחסד שבו ה' מצדיק את בריותיו לפנים משורת הדין [מלבי"ם].
הבדל דק קיים בפסוק בין הישועה שעתידה לָבוֹא לבין הצדקה שעתידה לְהִגָּלוֹת. חסדו וצדקתו של ה' קיימים ומוכנים תמיד ואינם משתנים, אלא שהם נסתרים ומכוסים מעיני הבריות. לכן, על ידי מעשי האדם הצדקה האלוהית מתגלית. רק לאחר גילוי זה, הישועה עצמה, שטרם נמצאת בעולם, יכולה לבוא [מלבי"ם].