הנבואה מפנה את מבטה אל מציאות קשה של פגיעות ומשפט אלוהי. האומה מדומה לעדר צאן עזוב, שנותר חסר הגנה לחלוטין משום שמנהיגיו ורועיו זנחו את תפקידם. בעקבות הפקרות זו, יוצאת קריאה דרמטית אל חיות הטרף להתאסף ולזלול את הטרף חסר האונים.
מבחינה לשונית, המילה חַיְתוֹ משמעותה "חַיַּת", והאות וי"ו בסופה היא תוספת לשונית [רד"ק, מצודת ציון]. המילה אֵתָיוּ היא לשון ציווי שפירושה "בואו" [אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון].
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים רואה במשפט זה תוכחה קשה על המצב המוסרי. הקריאה לחיות לבוא ולאכול מכוונת לאומות העולם ולאויבים, המוזמנים לטרוף את ישראל שנותרו כצאן ללא רועה, וזאת כעונש על חטאי העם ועל מנהיגי השקר שלא הוכיחו את הדור [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. יש המדגישים כי ה' מצווה על אומות רשעות לפגוע ברשעים שבעם ישראל, ממש כפי שחיות טורפות זו את זו [אבן עזרא]. מנגד, קיימת דעה שלפיה נבואה זו מנותקת מרצף הפסוקים שסביבה, והיא למעשה קינה על מותו של ישעיהו ותוכחה היסטורית על עבודה זרה בימי המלך מנשה [שד"ל].
לעומת הפירוש הרואה בטרף את עם ישראל, יש המעתיקים את החזון אל אחרית הימים, ומפרשים את הקריאה לחיות כהזמנה לבוא ולאכול את פגריהם של צבאות גוג ומגוג [רד"ק].
גישה אלגורית שונה לחלוטין קוראת את הפסוק כתיאור של מאבק רוחני ולאומי בין אומות העולם עצמן. לפי קו מחשבה זה, חַיְתוֹ שָׂדָי (חיות השדה), שהן חיות חלשות יותר, מסמלות את גרי הצדק מאומות העולם. קבוצה זו נקראת להתקרב אל ה' ולכלות את כָּל־חַיְתוֹ בַּיָּעַר (חיות היער), המסמלות את גיבורי האומות העיקשים, שהקשו את ליבם, עמדו במרדם וסירבו להתגייר [רש"י, מצודת דוד].