נביאי השקר, השופטים ומנהיגי העם מוצגים כאן מבעד למשל חריף, המדמה אותם לכלבי רחוב רעבתנים. במקום לשמור על העדר המופקד בידיהם, מנהיגים אלו שוקעים בתאוות אישיות, מועלים בתפקידם ומתעלמים מטובת הכלל.
תחילת הפסוק מתארת את טבעם של הכלבים הללו: וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ. המילה נֶפֶשׁ בהקשר זה אינה מבטאת אומץ לב או גבורה במלחמה, אלא מתארת את כוח התאווה, ובפרט את התאווה לאוכל. כלומר, אלו כלבים בעלי תיאבון עז וחזק שאינו יודע גבול [אבן עזרא, שד"ל, ביאור שטיינזלץ, מצודת ציון]. בשל כך, הם לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה – הם חוטפים הכול לעצמם ולעולם אינם באים על סיפוקם [רד"ק, מצודת דוד]. פירוש ייחודי קושר זאת לחוסר הכרת הטוב: כשם שהכלב אינו מבין את החסד שעשה עמו ה' כשגרם לאכילתו לשהות במעיו שלושה ימים, כך שופטי ישראל אינם מבינים ומעריכים את הסיוע האלוהי הניתן להם במשפט [חומת אנך].
מכאן עובר הפסוק לנמשל: וְהֵמָּה רֹעִים לֹא יָדְעוּ הָבִין. אותם כלבים אינם אלא משל לרועי העם – השרים, הנביאים והפרנסים. במקום לרעות את צאן מרעיתם, שהם עם ישראל, המנהיגים "רועים" את עצמם ומשתקעים בתענוגות [רד"ק, מצודת דוד]. יתרה מזאת, אף שהיו להם את כל הסיבות לצעוק ולהזהיר את העם מפני האויב המתקרב, כשם שכלב רועים נובח כשחיה רעה מתקרבת לצאן, הם שותקים [אברבנאל, שד"ל]. שקיעתם בתאוות גורמת להם לאבד את תבונתם; הם אינם מבינים את המציאות המשתנה, אינם צופים את העתיד לבוא באחרית הימים, ומתעים את העם [רש"י, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. יש מן הפרשנים המציינים כי בתרגום הארמי הקדום קראו את המילה רֹעִים בניקוד שונה, "רָעִים", מלשון אנשים רעים ומבאישים [מנחת שי, רד"ק].
הפסוק נחתם בתיאור האנוכיות המוחלטת של ההנהגה: כֻּלָּם לְדַרְכָּם פָּנוּ אִישׁ לְבִצְעוֹ מִקָּצֵהוּ. חוסר ההבנה של המנהיגים נובע מכך שאיש מהם אינו משגיח על טובת הכלל. כל אחד פונה לדרכו הפרטית כדי לספק את יצריו [מלבי"ם, אברבנאל]. רדיפת הבצע שלהם אינה נעצרת רק באנוכיות, אלא מגיעה לכדי עושק וגזל של שאר העם שעליו הם ממונים [רש"י, מצודת ציון, מלבי"ם]. המילה מִקָּצֵהוּ מדגישה את היקף התופעה: השחיתות פושה מקצה ההנהגה ועד הקצה השני, וכולם ללא יוצא מן הכלל נוהגים כך [רש"י, מצודת דוד]. לחלופין, המילה מצביעה על הניכור של המנהיג, הדואג רק לחלקתו הפרטית ולשכונתו, ממרום מעמדו המרוחק מן העם [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].