ירמיהו, פרק ל״ג, פסוק ד׳

הפנייה בשם ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל רומזת כי חורבן ירושלים אינו ביטוי לדחייה נצחית, אלא תהליך ריפוי מכאיב שיוביל את העם חזרה ליראתו. הנבואה מכוונת עַל־בָּתֵּי הָעִיר הַזֹּאת וְעַל־בָּתֵּי מַלְכֵי יְהוּדָה, כלומר על בתי העם וההנהגה כאחד, המתוארים כבתים הַנְּתֻצִים, שבורים ונהרסים. הרס זה מתקשר אֶל־הַסֹּלְלוֹת וְאֶל־הֶחָרֶב, בין אם משום שהתושבים הרסו את בתיהם כדי לבנות תלוליות עפר להגנה מפני האויב, ובין אם הבתים נחרבו על ידי סוללות העפר וכלי המשחית הכבדים של הבבלים. עם זאת, ייתכן שטמונה כאן גם נחמה, לפיה ה' קורא לסוללות ולחרב של אימפריית פרס העתידית לבוא ולהחריב את בבל מידה כנגד מידה.