נבואה זו נאמרת על רקע המצור הבבלי, ומתמקדת בהרס בתיה של ירושלים. עם זאת, עצם הפנייה בשם ה׳ "אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" רומזת כי העם עתיד לשוב ליראתו, וכי החורבן אינו ביטוי למאס עולמי אלא תהליך של ריפוי מכאיב, בדומה לרופא המקיז דם כדי לרפא את החולה [מלבי"ם, אברבנאל].
הנבואה מוסבת עַל־בָּתֵּי הָעִיר הַזֹּאת וְעַל־בָּתֵּי מַלְכֵי יְהוּדָה, כלומר על בתי השרים, המלכות ושאר העם כאחד [מצודת דוד, אברבנאל]. המילה הַנְּתֻצִים מתארת את שבירתם, הריסתם ושריפתם של בתים אלו [מצודת ציון, אברבנאל], או בתים שעומדים להיהרס בקרוב [ביאור שטיינזלץ].
מחלוקת מרכזית קיימת בין הפרשנים בשאלה מי נתץ את הבתים ולאיזו מטרה, כפי שעולה מהמילים אֶל־הַסֹּלְלוֹת וְאֶל־הֶחָֽרֶב.
גישה אחת מסבירה כי תושבי ירושלים הם אלו שניתצו את בתיהם שלהם. מטרתם הייתה להשתמש באבני הבתים כדי לבנות בעצמם "סוללות" – תלוליות עפר ואבנים גבוהות בתוך העיר – שבעזרתן יוכלו לעלות, לבצר את החומה ולהילחם מלמעלה מול הכשדים נושאי החרב שצרו עליהם [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון].
מנגד, פרשנים אחרים סבורים כי הבתים נהרסו על ידי כלי המשחית של האויב. לפי גישה זו, משמעות המילה "אל" היא "על ידי" או "ב-". כלומר, הבתים נהרסו על ידי סוללות העפר שהקימו הכשדים סמוך לחומה כדי לירות אבנים אל תוך העיר, ועל ידי החרב. בהקשר זה, החרב אינה כלי נשק רגיל, אלא כלי משחית גדול מברזל, מעין גרזן או פטיש כבד, שנועד לנתץ מבנים ומגדלים [רד"ק, מלבי"ם, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
גישה שלישית וייחודית שוללת את ההסבר לפיו היהודים נתצו את בתיהם, ומציעה שני כיוונים שונים לחלוטין. האחד, שזוהי גזירת חורבן שבה ה׳ ממש מצווה על הסוללות והחרב של בבל לבוא ולהחריב את ירושלים. הכיוון השני, שהוא המועדף על פירוש זה, הוא שפסוק זה טומן בחובו נחמה גדולה ונקמה: ה׳ מדבר בעבור בתי ירושלים שנהרסו, ופונה אל הסוללות והחרב של אימפריית פרס ומדי העתידית. הוא מצווה עליהם לבוא ולהילחם בכשדים מלחמה של מידה כנגד מידה – כשם שהבבלים החריבו את ירושלים בסוללות וחרב, כך ערי בבל ייהרסו על ידי סוללות וחרב [אברבנאל].