הפסוק מציג אתגר רטורי רב-עוצמה, המבסס השוואה מוחלטת בין חוקי הטבע הבלתי משתנים לבין הבטחותיו הנצחיות של ה'.
המילה תָּפֵרוּ משמעותה ביטול ושבירה, ואילו המילה בְּרִיתִי מתייחסת לדבר יציב ומתקיים [מצודת ציון]. הצירוף אֶת־בְּרִיתִי הַיּוֹם וְאֶת־בְּרִיתִי הַלָּיְלָה מכוון לברית שכרת ה' עם חוקי הזמן, כלומר ברית היום והלילה [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. הפסוק מציב תנאי בלתי אפשרי: אם בני האדם יהיו מסוגלים לבטל את הברית שקובעת את סדרי היום והלילה. הפרשנים מצביעים על כך שברית זו היא אותה הבטחה שניתנה לנח ובניו לאחר המבול, ולפיה "וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ" [רש"י, רד"ק].
המשך הפסוק, וּלְבִלְתִּי הֱיוֹת יוֹמָם־וָלַיְלָה בְּעִתָּם, מהווה חזרה על אותו רעיון במילים שונות לשם הדגשה [מצודת דוד]. המילה בְּעִתָּם משמעה בזמן ובסדר התקופות הקבוע להם [מצודת ציון, רד"ק].
מטרת ההשוואה לחוקי הטבע היא להמחיש את נצחיות הברית שכרת ה' עם דוד המלך ועם אהרן הכהן. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שכפי שאי אפשר להפר את חוקי הבריאה, כך לא תופר ברית המלוכה והכהונה [רד"ק]. על גבי הבנה זו, מוסיף פירוש עמוק יותר שלפיו ברית המלוכה והכהונה הכרחית לקיום המציאות כולה, ממש כמו חוקי הטבע. ההשוואה המדויקת בפסוק טומנת בחובה הבטחה כפולה: כשם שאי אפשר לבטל לחלוטין את היום והלילה, כך לא תתבטל ברית המלוכה והכהונה; וכשם שהיום והלילה מופיעים תמיד בְּעִתָּם, כך גם הגאולה העתידית בוא תבוא בדיוק בזמן המדויק שנקבע לה [מלבי"ם].