נבואת הנחמה מתעמתת עם ייאושו העמוק של העם, הרואה לנגד עיניו חורבן מוחלט. הקביעה של העם חָרֵב הוּא מבטאת את התחושה שהמקום יישאר עזוב לנצח, מבלי שיימצאו בו אדם או בהמה [מצודת דוד]. המילה חָרֵב נגזרת מלשון חורבן, בעוד המילה הַנְּשַׁמּוֹת משמעותה שממון [מצודת ציון, שטיינזלץ].
הפרשנים עומדים על ההבחנה המדויקת שבין תיאורי ההרס השונים. הביטוי בַּמָּקוֹם־הַזֶּה מכוון לעיר ירושלים, שעליה הוחל המונח חָרֵב, שכן מונח זה מתייחס ספציפית להרס של מבנים. כדי להוסיף ולבאר את היקף הפגיעה, הפסוק ממשיך ומפרט את המצב בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם, כלומר באזורים הרחבים יותר ובשטחים שמאחורי הבתים [מצודת דוד, מלבי"ם]. על אזורים אלו נאמר המונח הַנְּשַׁמּוֹת, משום ששממה מתארת מצב חמור וקשה יותר מחורבן של בניין. היא מתייחסת לארץ עצמה ולמצב של עזובה מוחלטת, שבה אין אדם שיושב במקום ואף לא עובר אורח שחולף בו [מלבי"ם, מצודת דוד].