המשבר הלאומי העמוק בעקבות החורבן והגלות הוביל לייאוש חריף ולמחשבה שבריתות הנצח של ה' הופרו לחלוטין. אמירות הייאוש מבטאות את התחושה שהמבנה הלאומי והרוחני של עם ישראל קרס ללא תקנה.
הפרשנים מסכימים כי שְׁתֵּי הַמִּשְׁפָּחוֹת המוזכרות הן משפחת המלוכה מבית דוד ומשפחת הכהונה מבית אהרן, אשר נבחרו על ידי ה' להנהיג את העם. טענת העם היא שה' מאס ונטש את המשפחות הללו, ובעקבות כך וְאֶת־עַמִּי יִנְאָצוּן. משמעות המילה יִנְאָצוּן היא ביזיון, מיאוס וזלזול [מצודת ציון, שטיינזלץ].
סביב הקשר שבין דחיית שתי המשפחות לבין ניאוץ העם, עולות מספר גישות פרשניות. גישה אחת מסבירה זאת כהיקש לוגי של ייאוש: העם טוען שאם ה' דחה את משפחות המלוכה והכהונה שעמן כרת ברית מיוחדת, קל וחומר שהוא מאס בעם כולו. בשל כך הם מבזים את מעמדם ומרגישים שחדלו להיות עם קדוש ומיוחד לה' [מלבי"ם, שטיינזלץ]. הדיבורים הקשים הללו מחדירים בעם חולשה, וגורמים להם לחשוב שה' לא ישוב מחרונו לעולם וכי אין עוד תוחלת בחזרה בתשובה [רש"י].
גישה אחרת מתמקדת בשבר המנהיגותי שנוצר. יש המסבירים כי צאצאי דוד ואהרן, בראותם שהמלכות והכהונה פסקו והעם גולה ומשועבד, מתייאשים מתפקידם, מבזים את ישראל וחדלים להנהיג או להוכיח אותם בדרך ישרה [רד"ק]. מנגד, קיימת דעה הפוכה ולפיה העם הוא זה שמבזה את מנהיגיו: כאשר העם מזהה שה' מאס במשפחות המלוכה והכהונה, הוא מורד בהן, מסרב להמשיך להישמע להן ולקיים את מצוותיהן [רד"ק בשם אביו].
בסופו של דבר, התוצאה של תחושות אלו היא התפרקות החבילה הלאומית מִֽהְיוֹת עוֹד גּוֹי לִפְנֵיהֶם. ישראל לא ייחשבו עוד לעם מאוחד העומד ומנוהג לפני מלכיו וכוהניו, שכן המבנה היסודי של הנהגת האומה אבד ונלקח מהם [מצודת דוד, מלבי"ם, שטיינזלץ].