הזמנתו של ה' לנביא לפנות אליו נושאת עמה בשורה של שינוי דרמטי באופי נבואתו. ההבטחה קְרָא אֵלַי וְאֶעֱנֶךָּ נועדה לגלות לנביא את העתיד [רש"י], ובפרט את הגאולה העתידית [מצודת דוד]. פנייה זו מהווה היפוך של הציוויים הקודמים בספר, שבהם אסר ה' על ירמיהו להתפלל בעד העם [רד"ק]. מעבר לכך, מאחר שעד כה ניבא ירמיהו רק פורענויות, הוא היה שרוי בעצבות שמנעה ממנו את השמחה הדרושה כדי ליזום נבואה בעצמו, והוא התנבא רק כאשר ה' פנה אליו. כעת, לקראת הבשורות הטובות, ניתן לו הכוח לקרוא אל ה' ולהיענות בכל עת שיחפוץ [מלבי"ם].
הדברים שעתידים להתגלות לנביא מתוארים כגְּדֹלוֹת – נחמות עצומות וחזקות [רד"ק, מצודת דוד], שהן בגדר פלא הנמצא מעבר לדרך הטבע [מלבי"ם].
באשר למילה וּבְצֻרוֹת, הפרשנים מציגים שני כיווני הבנה המשלימים זה את זה. הגישה האחת גוזרת את המילה מלשון מבצר, כלומר דברים חזקים [מצודת ציון], הבטחות יציבות שלא ישתנו לעולם ויתקיימו לנצח [מלבי"ם]. הגישה השנייה, הנשענת על מסורת תרגום עתיקה, מצביעה על כך שיש להבין את המילה במשמעות של "נצורות" [רד"ק, מנחת שי]. לפי פירוש זה, מדובר בדברים סגורים [ביאור שטיינזלץ], סודות שה' שומר ונוצר בליבו עד לעת שבה יוציא אותם אל הפועל [רש"י, מנחת שי].
אלו הן בשורות אשר לֹא יְדַעְתָּם, שכן עד לאותו רגע נחשף הנביא רק לנבואות חורבן וזעם, ונחמות הגאולה הללו היו נסתרות ממנו לחלוטין [מלבי"ם, מצודת דוד].