ירמיהו, פרק ל״ג, פסוק כ״ה

הבטחת ה' לעמו מוצגת דרך השוואה מוחלטת אל חוקי הטבע הקבועים. קיומו של העולם הפיזי משמש כערובה נצחית לקיומו של הקשר בין ה' לישראל ולהנהגתם.

הפרשנים מסכימים כי משמעות הפסוק היא התניה רטורית: כשם שאי אפשר לבטל את סדרי הטבע, כך בלתי אפשרי שה' יפר את בריתו עם עם ישראל. הביטוי בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה מתייחס לחוקיות של חזרתם הסדורה של היום והלילה בזמנם [רש"י, ביאור שטיינזלץ], והמילים חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ מכוונות להנהגות ולחוקי הטבע הקבועים [מצודת דוד]. רק אם ניתן היה לדמיין מצב שבו חוקים אלו יתבטלו כאילו מעולם לא נבראו, רק אז היה ניתן להעלות על הדעת שה' ימאס בזרעו של יעקב ובזרעו של דוד המלך [רד"ק, מלבי"ם]. גישה זו רואה את שתי הבריתות, חוקי הטבע ובחירת ישראל, כהכרחיות לקיום המציאות ולתהליך השלמות של העולם [מלבי"ם]. בהקשר זה מודגשת במיוחד המשכיות המלכות של בית דוד, שכן יראת המלכות היא העיקר המבסס את הנהגת האומה [רד"ק].

לצד הפירוש הפשטני, קיימת מסורת מדרשית ענפה המפרשת את המילה בְרִיתִי לא כהסכם על סדרי הטבע, אלא כרמז למצוות יסודיות שעליהן מושתת העולם. גישה אחת דורשת כי הברית היא ברית התורה, ומכאן נלמד שרק בשביל התורה נבראו השמים והארץ, אם כי יש המעירים שדרשה זו אינה מתיישבת באופן חלק עם סדר הפסוקים [רש"י].

גישה מדרשית אחרת מזהה את הברית עם מצוות ברית המילה, שזכותה מסייעת לישראל להתקיים בעולם [צאינה וראינה]. מדרש זה ממחיש את חשיבותה של ברית המילה דרך תיאור של מאבק רעיוני בינה לבין השבת. למרות שהשבת מסמלת את מנוחת ה' בבריאת העולם, ברית המילה דוחה את השבת כאשר היום השמיני חל בה, דבר המעיד על עליונותה. הדבר נמשל לשתי שרות נכבדות, שזו המפנה את הדרך לחברתה נחשבת לפחותה ממנה. ההסבר הרעיוני לכך הוא ששתי המצוות עוסקות במהות של מנוחה וריסון. השבת היא מנוחה ממלאכת הבריאה, וברית המילה היא ריסון ומנוחה מפריצות. מאחר שהעולם נחרב בעבר בדור המבול בשל פריצות, באה ברית המילה ומרסנת את האדם, ובכך היא זו שמקיימת את העולם ומביאה את הגאולה [צאינה וראינה].