החורבן וההרס בירושלים אינם רק תוצאה של כוח צבאי עדיף, אלא פועל יוצא של החלטת תושבי העיר להתנגד למצור, החלטה שמובילה לאסון כבד ולמוות המוני בתוך העיר בתקופה של הסתר פנים אלוהי.
הפרשנים מסבירים כי כאשר יושבי ירושלים בָּאִים לְהִלָּחֵם אֶת הַכַּשְׂדִּים, הם מסרבים למעשה לקבל עליהם את עול השעבוד ואינם מוכנים לפתוח את שערי העיר ולהיכנע [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. המילה אֶת בהקשר זה משמעותה "עם" [ביאור שטיינזלץ]. התנגדות פעילה זו היא הגורם הישיר לכך שהכשדים מתחזקים, תוקפים את העיר בכוח רב באמצעות סוללות וחרבות, והורסים את הבתים [רד"ק].
כתוצאה מאותה לחימה עיקשת, המגינים עצמם גורמים וּלְמַלְאָם אֶת פִּגְרֵי הָאָדָם, שכן הבתים החרבים מתמלאים בגופות ההרוגים [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. למעשה, אותם בתים שנותצו הופכים להיות קברים מאולתרים עבור החללים הרבים שנהרגים בתוך העיר [רש"י]. מבחינה דקדוקית, במילה וּלְמַלְאָם האות למ"ד מופיעה בספרים מדוייקים וישנים ללא דגש, ואף מסומנת בסימן רפה [מנחת שי].
הטבח והחורבן אינם רק תוצאה של המלחמה, אלא מתרחשים בשל המצב של וַאֲשֶׁר הִסְתַּרְתִּי פָנַי. ה' הסתיר את פניו מן העיר בגלל רעתם של התושבים, וזהו השורש האמיתי למילוי הבתים בפגרים [מצודת דוד]. עם זאת, הסתר פנים זה והמכה הקשה שהגיעה בעקבותיו מהווים נקודת שפל שממנה תצמח הישועה, שכן מיד לאחר מכן ה' מבטיח להעלות ארוכה ומרפא לעיר [רש"י].