סיכום זה מהווה נקודת מעבר של מסע הכיבוש הגדול, רגע לפני חלוקת הארץ לנחלות. הכתוב סוקר במבט רחב את שרשרת הניצחונות, ומחבר בין מורשתו של משה רבנו לבין המשך המפעל בהנהגת יהושע.
פתיחת הפסוק, וְאֵלֶּה מַלְכֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל, משמשת למעשה ככותרת כללית המאגדת בתוכה את כלל המלכים שהובסו, הן בימי משה והן בימי יהושע [חומת אנך, אברבנאל]. לאחר כותרת כוללת זו, הכתוב ניגש לפרט את הניצחונות שלביהם השונים, ומתחיל באלו שהתרחשו עוד בימי משה [רש"י]. אזור כיבוש זה מתואר כבְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרְחָה הַשָּׁמֶשׁ, כלומר בעברו המזרחי של נהר הירדן [ביאור שטיינזלץ].
נקודה בולטת בפסוק היא שהניצחון מיוחס באופן בלעדי לבני ישראל, ושמו של משה נעדר מן הפתיחה. יש המסבירים כי השמטה זו נועדה ללמד שעל אף מעלתו העצומה של משה, הניצחון במלחמה הושג בזכותם של ישראל ומכוח ברית ה' עם האבות [רלב"ג]. מנגד, ישנה גישה הסבורה כי מאחר שמשה הכריע רק שני מלכים (סיחון ועוג), לעומת שלושים ואחד המלכים שהכה יהושע, ייחוס מספר מועט זה ישירות למשה לא היה לכבודו, ולכן המעשה יוחס לכלל העם [אברבנאל].
עם זאת, כדי לאזן את הפער המספרי בין כיבושי משה לכיבושי יהושע, הכתוב מאריך בתיאור גבולות הארץ העצומים שכבש משה. פירוט הארצות נועד להדגיש כי שני המלכים שהכה משה שלטו על שטחים נרחבים ועל נסיכים רבים שהיו כפופים להם, כך שמשקלם שקול לחלוטין לשלושים ואחד המלכים שניצח יהושע [אברבנאל].
מבחינה דקדוקית ועל פי מסורת הכתב, המילה וַיִּרְשׁוּ נכתבת חסרה, ללא האות יו"ד נוספת שהייתה עשויה להופיע בה [מנחת שי].