תקופה היסטורית משמעותית מגיעה כאן לסיומה, ומסמנת את המעבר מעידן סוער של קרבות אל שלב ההתיישבות והחלוקה הממסדית של נחלות השבטים. נקודת זמן זו משמשת כגשר בין ימי המלחמות לבין בניית חיי השגרה בארץ החדשה.
מהלכים אלו מקופלים במילות הפסוק, המחלקות את התקופה לשני שלבים מרכזיים: המילים וַיִּקַּח יְהוֹשֻׁעַ מתייחסות לשבע השנים שהוקדשו לכיבוש הארץ, בעוד המילים וַיִּתְּנָהּ יְהוֹשֻׁעַ לְנַחֲלָה מכוונות לשבע השנים שלאחר מכן, בהן התבצעה החלוקה [מלבי"ם]. למעשה, הפסוק מהווה סיכום של מערכות המלחמה והקדמה לפרקים הבאים שיעסקו בפירוט חלוקת השטחים [אברבנאל]. חלוקה זו נעשתה כְּמַחְלְקֹתָם, כלומר על פי סדר החלוקה שיפורט בהמשך הספר, ולְשִׁבְטֵיהֶם, באופן המבטיח שכל שבט יקבל חלק נפרד ומוגדר משלו [מצודת דוד].
הפסוק חותם במילים וְהָאָרֶץ שָׁקְטָה, המעידות על כך שהארץ נחה [מצודת ציון]. הפרשנים מסכימים כי השקט נבע מהפסקה הדדית של הלחימה משני הצדדים. מצד אחד, העמים הכנעניים הנותרים חדלו מלהיאסף ולתקוף, שכן ראו את מפלת גיבוריהם ומלכיהם והבינו כי לא יוכלו לעמוד בפני ישראל. מצד שני, גם בני ישראל עצמם עצרו את מסעות הכיבוש. אף על פי שנותרו עוד שטחים נרחבים לרשת, העם התיישב בערים שכבר נכבשו, איבד את המוטיבציה להילחם והתעצל להמשיך במערכה [רלב"ג, רד"ק, אברבנאל].
בעקבות שקט זה, ונוכח חוסר הרצון של העם להמשיך בקרבות, החליט יהושע לעצור את הכיבוש ולהתמקד בחלוקת השטחים שכבר הושגו [אברבנאל]. תהליך החלוקה החל בשבטים המרכזיים, יהודה בדרום ויוסף בצפון. ברגע ששבטים אלו התבססו וגבולותיהם השתרעו מהים הגדול ועד נהר הירדן, שבעת השבטים הנותרים חשו שאננות. הם סברו כי הארץ כולה כבר כבושה והתעצלו להשלים את המלאכה. מצב זה נמשך ארבע עשרה שנים, עד שיהושע נאלץ לזרז אותם, להורות להם למפות את יתרת הארץ ולהטיל גורלות בשילה [רד"ק]. התרשלות זו ועצירת התנופה המהירה שאפיינה את תחילת הדרך, מנעו בסופו של דבר את השלמת הניצחון המוחלט על עמי הארץ, הישג שהיה אפשרי לו היו ממשיכים להילחם באותה זריזות שאפיינה את תחילת דרכו של יהושע [רלב"ג].