לאחר הניצחונות המוחצים של בני ישראל במערכות הקודמות, מתחילה להתגבש בצפון קואליציה צבאית חדשה וגדולה. השמועות על תוצאות הקרבות מכות גלים באזור, ומובילות את המנהיגים המקומיים לשנות את האסטרטגיה שלהם אל מול האיום המתקרב.
השמועות שהגיעו לאוזניו של יבין מלך חצור כללו שתי בשורות קשות: האחת היא ההשמדה המוחלטת של יושבי הערים שנכבשו מבלי להשאיר ניצולים, והשנייה היא ההשפלה העמוקה שחוו המלכים המנוצחים כאשר שרי הצבא הישראלים דרכו על צוואריהם. אירועים אלו עוררו זעזוע עמוק ודחפו את מלכי הצפון להתאגד יחד [חומת אנך].
בעקבות זאת, וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ יָבִין מֶלֶךְ חָצוֹר, וַיִּשְׁלַח קריאה אל המלכים השכנים כדי להיערך יחד למלחמה [ביאור שטיינזלץ]. המטרה המרכזית בהקמת ברית רחבה זו הייתה להימנע מהטעות של המלכים הקודמים; על ידי קיבוץ כלל הכוחות לצבא עצום, הם קיוו למנוע מצב שבו ייפלו בידי ישראל בזה אחר זה [רלב"ג].
מעבר ליתרון המספרי, מלכי הצפון נשענו על כוח צבאי מתקדם של סוסים ומרכבות. הם הניחו שהמלכים הקודמים הובסו משום שחסרו את הציוד הצבאי הזה, ולכן בטחו בכך שהרכב והפרשים יצילו אותם. תפיסה זו מסבירה מדוע בהמשך המערכה ה׳ מצווה על יהושע לעקר את סוסי האויב ולשרוף את מרכבותיהם; הפעולה נועדה להבהיר כי הישועה מגיעה מאת ה׳ ולא מכוח צבאי, וכן למנוע מבני ישראל לקחת את השלל ולפתח תלות וביטחון באמצעי לחימה אלו [אברבנאל].