הכחדתם של יושבי הארץ העוצמתיים ביותר מהווה את אחת מנקודות השיא במסע הכיבוש, וממחישה את הניצחון המוחלט על האויבים המאיימים מכל. בָּעֵת הַהִיא, דהיינו במהלך מסעות הכיבוש, הכרית יהושע את הָעֲנָקִים, שהיו בני אדם בעלי קומה גבוהה במיוחד, והֶחֱרִימָם – כלומר השמידם כליל. האזורים המצוינים בפסוק, הַר יְהוּדָה והַר יִשְׂרָאֵל, נקראים כך על שם עתידם, שכן טרם הכיבוש והנחלת הארץ לשבטים הם לא נשאו שמות אלו.
הפרשנים עומדים על קושי בולט העולה מן הפסוק: הטקסט מייחס את הריגת הענקים וכיבוש חברון ודביר ליהושע, בעוד שמקומות אחרים במקרא מעידים כי כלב בן יפונה הוא שהוריש את חברון, ועתניאל בן קנז הוא שלכד את דביר.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים ליישוב סתירה זו היא שכלב ועתניאל אכן נלחמו בפועל, אך מכיוון שיהושע היה המנהיג ושר הצבא שעל פיו יצאו למלחמה, הניצחון מיוחס אליו. דרכו של עולם היא שכל הישגי המלחמה נזקפים לזכותו של המלך או מפקד הצבא, גם אם לא אחז בנשק בעצמו. פירוט המעשה, שבו כלב ניגש ליהושע וביקש את חברון, הושמט כאן משום שפסוק זה נועד לסכם באופן כללי את מלחמות ישראל תחת הנהגת יהושע, ואילו פרטי החלוקה והכיבוש האישיים נשמרו לפרקים העוסקים בנחלת השבטים [אברבנאל]. מנגד, יש המציעים חלוקה שונה של זירת הקרב, ולפיה יהושע הוא שכבש את העיר חברון עצמה, ואילו כלב הוריש את הענקים מסביבותיה [מלבי"ם].
קושי נוסף שנידון הוא ההתאמה לספר שופטים, שם מתואר כי בני יהודה נלחמו בכנענים בחברון רק לאחר מות יהושע. על כך משיבים הפרשנים בשתי דרכים: יש המבארים כי התיאור בספר שופטים נאמר על העבר הרחוק, כלומר בני יהודה "כבר נלחמו" שם בעוד יהושע בחיים [רד"ק]. לעומת זאת, יש המסבירים כי המלחמה המתוארת כאן בימי יהושע אכן הכריעה את הענקים שבחברון, והתיאור בספר שופטים מתייחס רק לשארית הענקים שנותרו בערים אחרות כגון עזה, גת ואשדוד, ואותם הורישו בני יהודה מאוחר יותר [אברבנאל].