ההשמדה של חצור ויושביה הייתה מוחלטת ונועדה להעביר מסר מהדהד לאויבי ישראל. בני ישראל הכו את תושבי העיר הַחֲרֵם, כלומר לחלוטין [ביאור שטיינזלץ]. הכתוב מדגיש כי לֹא נוֹתַר כל נשמה, וישנה משמעות מדויקת לבחירה במילה זו. בעוד שהפועל "נשאר" מתייחס להישרדות מכוונת, הפועל "נותר" מציין הישרדות שלא בכוונה. בניגוד למקומות אחרים שבהם נאמר "לא השאירו" – מצב שבו ייתכן שבודדים נמלטו מבלי שישראל ידעו על כך – כאן ההדגשה היא שאף אדם לא הצליח להימלט אפילו בטעות או בהיסח הדעת [מלבי"ם].
בסיום המערכה, יהושע וְאֶת חָצוֹר שָׂרַף בָּאֵשׁ. הסיבה שדווקא חצור נבחרה מכל הערים לעלות באש היא משום שמלך חצור היה זה שיזם את המלחמה וקיבץ את שאר המלכים להילחם בישראל. שריפת עיר הבירה שלו נועדה לשמש כעונש וכהרתעה לעתיד, כדי למנוע ממלכים אחרים ללכת בדרכו. כך מובטח שאם מנהיג כלשהו ינסה לארגן התקפה דומה על ישראל, תושבי עירו יפחדו מגורל זהה לזה של חצור ויעצרו בעדו [אברבנאל].