מערכת היחסים בין התערבות אלוהית לבין מהלכי המלחמה מתגלה במלוא עוצמתה, כאשר עקשנותם של יושבי כנען מוסברת כמהלך מכוון מאת ה׳ שנועד לחרוץ את גורלם.
הפרשנים מבארים כי המילה תְּחִנָּה משמעותה חנינה, רחמים ורחמנות, והביטוי לְמַעַן הַחֲרִימָם מכוון להשמדתם וכלייתם המוחלטת. כמו כן, המילה כִּי בחלקו השני של הפסוק ("כי למען השמידם") משמשת במובן של "אלא" [מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ, אלשיך].
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים מסבירה את הסיבה לכך שה׳ בחר לְחַזֵּק אֶת לִבָּם של יושבי כנען בשני טעמים עיקריים: הראשון הוא עונש ישיר על חטאיהם הרבים שסאתם התמלאה, ולכן לא היו ראויים עוד לרחמים מאת ה׳, בדומה להכבדת לב פרעה במצרים. הטעם השני הוא כדי להבטיח שישראל יקיימו את הציווי להשמיד את יושבי הארץ, ובכך למנוע מצב שבו הגויים יישארו בארץ ויחטיאו את עם ישראל [רד"ק, מלבי"ם].
גישה נוספת ממקדת את התערבותו של ה׳ במניעת רחמים אנושיים ספציפיים מצד ישראל. לפי כיוון זה, ה׳ נטע בלב הכנענים את המחשבה המוטעית שהם יוצאים למלחמה רגילה נגד אומה אנושית ("את ישראל"), והם לא השכילו להבין שהם למעשה נלחמים בה׳ עצמו. מטרת חיזוק הלב הייתה למנוע מהם להיכנע או לפעול בערמה כפי שעשו הגבעונים לפניהם. אילו היו באים בהכנעה, ייתכן שהיו מעוררים את רחמי בני ישראל שהיו חסים עליהם ומחיים אותם. לכן, ה׳ מנע מהם את האפשרות של תְּחִנָּה – כלומר, מנע מהם למצוא חן ורחמים בעיני ישראל – אלא דאג שלבם של ישראל יהיה נתון אך ורק למטרה של לְמַעַן הַשְׁמִידָם, כפי שציווה ה׳ [אלשיך, מצודת דוד].