לאחר הניצחון המוחץ, יהושע מקיים בקפדנות את הציווי האלוהי המיוחד הנוגע לשלל האויב, ציווי שנועד להבטיח את ביטחון העם בה' ולא בכוח צבאי. בניגוד למערכות קודמות, כמו לכידת עיירות או המלחמה נגד חמשת המלכים בגבעון, מלחמה זו התאפיינה בהיערכות צבאית עצומה שבה האויב נשען רבות על סוסים ומרכבות. הגויים בטחו בכוחם הצבאי, אך ישראל ניצחו אותם ללא ציוד דומה, מה שהוכיח כי הישועה נתונה לה'.
כדי למנוע מצב שבו בני ישראל ייקחו את השלל הצבאי ויתחילו לבטוח גם הם בסוסים ובמרכבות במקום בה', ציווה ה' לנטרל אמצעים אלו [רד"ק]. מסיבה זו הפעולה כוונה אך ורק כלפי הסוסים, שנועדו למטרות מלחמה, בעוד שבהמות אחרות כמו חמורים וגמלים, המשמשים לצרכים יומיומיים, הותרו לשימוש.
הפעולה שנעשתה לסוסים מתוארת במילה עִקֵּר. משמעותה אינה המתת הסוסים, אלא חיתוך פרסותיהם מהברך ומטה. באופן זה הסוסים אינם יכולים ללכת ולשמש למלחמה, אך הם נותרים בחיים ויכולים לשרוד אם ימצאו מרעה במקומם. הסיבה לכך שהסוסים לא הומתו כליל היא האיסור להשחית את ברואי ה' לחינם, אלא אם כן הדבר הכרחי או שהם אסורים בהנאה [רד"ק]. את המרכבות עצמן יהושע שרף באש, ובכך השלים את השמדת הכוח הצבאי בדיוק כפי שאמר לו ה'.