ההתמודדות מול צבא אויב עצום המצויד בנשק מתקדם מעוררת באופן טבעי חשש כבד, וההבטחה האלוהית באה להרגיע חשש זה ולכוון את הלוחמים לאמונה נכונה. כאשר אדם רואה מולו המון רב, הטבע האנושי גורם לו לפחד, ומתעורר החשש שמא חטאיו ימנעו את הנסים הגדולים הנדרשים לניצחון; משום כך ה' מוצא לנכון להרגיע את יהושע ומצווה עליו אַל תִּירָא מִפְּנֵיהֶם [חומת אנך]. ציווי זה מהווה יישום ישיר של הבטחת התורה לגבי יציאה למלחמה, שבה נאמר כי כאשר יוצאים לקרב ורואים סוס ורכב, אין לפחד מהם [מלבי"ם].
לצד ההבטחה לניצחון, ה' מצווה על השמדת הציוד הצבאי של האויב: אֶת סוּסֵיהֶם תְּעַקֵּר וְאֶת מַרְכְּבֹתֵיהֶם תִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ. הפעולה תְּעַקֵּר משמעותה פגיעה בפרסות הסוסים או הסרתן כדי שלא יוכלו לרוץ עוד [ביאור שטיינזלץ], בדומה לעקירת שורש ממקומו, שכן הרגליים הן העיקר והיסוד של הבהמה [מצודת ציון].
הפרשנים מציעים שני כיוונים משלימים לסיבה שבגללה נצטוו ישראל להשמיד את שלל המלחמה במקום להשתמש בו. מההיבט המעשי, בני ישראל לא היו מיומנים בלחימה באמצעות סוסים ומרכבות, ולכן היה צורך לשרוף אותם כדי לוודא שלא ישמשו שוב את האויבים [ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, הגישה המרכזית בקרב הפרשנים מדגישה את ההיבט הרוחני: מטרת ההשמדה היא למנוע מבני ישראל לקחת את כלי הנשק המתקדמים ולסמוך עליהם במלחמותיהם העתידיות. אילו היו משתמשים בהם, היו עלולים לייחס את הניצחון לכוחם הצבאי ולומר "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל". לכן הושמדו הסוסים והמרכבות, כדי להבטיח שביטחונם של ישראל יהיה נתון לה' בלבד, ומתוך הבנה ברורה שהוא זה שמנצח את הגויים עבורם ולא עוצמתם הצבאית [רלב"ג]. רעיון זה מתיישב היטב גם עם ציווי התורה המגביל את מלך ישראל מלהרבות לו סוסים [מלבי"ם].