יהושע, פרק ט״ז, פסוק ה׳

יצא לכם פעם להסתכל על מפה ולראות איך כל אזור מסומן בקו ברור ומוגדר? כשחילקו את ארץ ישראל לשבטים, עשו זאת ממש כמו שרטוט מדויק של מפה, כדי שלכל שבט יהיה את המקום המיוחד שלו. עכשיו אנחנו לומדים על הגבולות של שבט אפרים. אם תשימו לב, הכתוב פותח במילים וַיְהִי גְּבוּל ולאחר מכן חוזר ואומר וַיְהִי גְּבוּל נַחֲלָתָם. הסיבה לכפילות הזו היא שהאזכור הראשון נועד להקדים את נחלת אפרים לנחלת אחיו הגדול מנשה. כך בעצם התקיימה הברכה של יעקב אבינו, שבחר להקדים את אפרים הצעיר לאחיו הבכור. השטח הגדול שקיבל השבט חולק לְמִשְׁפְּחֹתָם, כלומר חולק בצורה מסודרת בין כל המשפחות השונות של השבט. קו הגבול של השבט פנה מִזְרָחָה, כלומר לכיוון מזרח. הקו הזה נמתח מהעיר עַטְרוֹת אַדָּר עַד בֵּית חוֹרֹן עֶלְיוֹן, והוא בעצם מודד את הרוחב של הנחלה מדרום לצפון. מאותה נקודה מזרחית, הגבול המשיך להתארך ולהתרחב גם כלפי מערב, כדי להשלים את כל שטח המחיה של שבט אפרים.