חלוקת נחלות השבטים בארץ ישראל מבוססת על שרטוט גיאוגרפי מדויק, המגדיר את מרחב המחיה של כל שבט. בחלק זה מוגדרים גבולותיו של שבט אפרים, תוך התמקדות ברוחב הנחלה המזרחית וציון מעמדו ההיסטורי של השבט.
הכתוב משתמש בכפילות לשונית כאשר הוא פותח במילים וַיְהִי גְּבוּל ולאחר מכן חוזר ואומר וַיְהִי גְּבוּל נַחֲלָתָם. הפרשנים מציעים כמה כיוונים להבנת כפילות זו. כיוון אחד מסביר כי האזכור הראשון נועד להקדים את נחלת אפרים לנחלת מנשה, ובכך לקיים את ברכת יעקב אבינו שהקדים את אפרים לאחיו הבכור [חומת אנך]. כיוון אחר מבחין בין סוגי השטחים: האזכור הראשון מתייחס לכלל השטחים השייכים לאפרים, כולל ערים מבודדות שהיו מובלעות בתוך נחלת שבט מנשה, ואילו האזכור השני מתמקד בנחלתם העיקרית והרציפה [מלבי"ם].
החלוקה הפנימית של השטח נעשתה לְמִשְׁפְּחֹתָם, כלומר הנחלה חולקה באופן מסודר בין משפחות השבט השונות [מצודת דוד].
מבחינה גיאוגרפית, המרחב הכללי של בני יוסף חולק כך שאפרים קיבל את החצי המזרחי של הארץ, ואילו מנשה קיבל את החצי המערבי [מלבי"ם]. המילה מִזְרָחָה מציינת את קו הגבול הפונה למזרח, או לצפון-מזרח [ביאור שטיינזלץ]. קו זה, הנמתח מעַטְרוֹת אַדָּר עַד בֵּית חוֹרֹן עֶלְיוֹן, מהווה למעשה את מידת הרוחב של הנחלה מדרום לצפון [רש"י, מלבי"ם]. הגבול החל בעטרות אדר, שעמדה בצפונו של שבט בנימין, והגיע עד העיר בית חורון עליון שהייתה בתוך נחלת אפרים. הכתוב מדגיש שמדובר בגבול המזרחי, משום שמנקודה זו המשיך הגבול להתארך ולהתרחב גם כלפי מערב [מצודת דוד].