חלוקת הנחלות בין שבטי יוסף לא התאפיינה בקווי גבול מוחלטים ורציפים, אלא יצרה מציאות גיאוגרפית מורכבת של מובלעות. הפרשנים מסכימים כי הפסוק בא להוסיף על תיאור נחלת אפרים המרכזית, ולציין כי השבט קיבל לידיו שטחים נוספים החורגים מגבולו הרציף.
המילה הַמִּבְדָּלוֹת מתפרשת מלשון הפרשה וניתוק, ובמובן הדקדוקי משמעותה היא כמו "מובדלות" [רד"ק, מלבי"ם]. הכוונה היא לערים של בני אפרים שהיו מנותקות מגוש הנחלה המרכזי שלהם, ועמדו כמובלעות בתוך נחלת שבט מנשה [רש"י, מצודת דוד]. ערים אלו היו ניכרות, מוגדרות וידועות כשייכות לאפרים, למרות מיקומן הזר [רד"ק].
מבחינה גיאוגרפית, בעוד שנחלתו המרכזית והרציפה של אפרים שכנה בחלק המזרחי של נחלת יוסף, הערים המובדלות הללו נמצאו בחלק המערבי והדרומי, כאשר נחלת מנשה חוצצת ביניהן [מלבי"ם]. מכך עולה כי בין נחלות שני השבטים האחים לא עבר גבול ברור וחד, אלא נוצרה שזירה של ערי אפרים בתוך השטח שהוקצה למנשה [ביאור שטיינזלץ].
סיום הפסוק המציין כׇּל־הֶעָרִ֖ים וְחַצְרֵיהֶֽן, בא להדגיש כי כל אותן ערים שעמדו באותו אזור גבול, יחד עם החצרות והיישובים הפתוחים הסמוכים אליהן, היו שייכות באופן מלא לבני אפרים [מצודת דוד, מלבי"ם].