תוואי נחלת השבטים בארץ ישראל אינו נמתח בקווים ישרים, אלא מתפתל, מתרחב ויוצר מובלעות בהתאם לערים ולפני השטח. שרטוט הגבול הצפוני של נחלת אפרים מדגים היטב מורכבות זו, כשהוא נע בין פאות שונות ומקיף שטחים השייכים בחלקם לשבטים שכנים.
הקו יוצא מהפינה הצפונית של הגבול, באזור בית חורון עליון, ומתארך לכיוון מערב, כפי שנאמר וְיָצָא הַגְּבוּל הַיָּמָּה [מצודת דוד, מלבי"ם]. משם הוא ממשיך אל הַמִּכְמְתָת מִצָּפוֹן, כלומר קו הגבול עובר מצפונה של העיר מכמתת, שהייתה שייכת למעשה לנחלת שבט מנשה [רש"י, מצודת דוד].
בנקודה זו משנה הגבול את כיוונו. המילה וְנָסַב מציינת פנייה או עקיפה [ביאור שטיינזלץ]. רוחב התחום מתפשט כעת צפונה, והגבול סובב מזרחה במהלך היוצר זווית של שתי רוחות, בדומה לאות ד' [רש"י, מלבי"ם]. הגבול נמתח באלכסון אל מִזְרָחָה תַּאֲנַת שִׁלֹה (אשר נכתבת בפסוק באות ה' בסופה, שִׁלֹה [מנחת שי]).
המשך התוואי מתואר במילים וְעָבַר אוֹתוֹ מִמִּזְרַח יָנוֹחָה. הגבול חולף על פני כל אורכה של תאנת שילה, ויורד מצפון לדרום עד שהוא עובר ממזרח לעיר ינוחה [מצודת דוד, מלבי"ם]. בדומה לעיר מכמתת, הפרשנים מציינים כי גם תאנת שילה וינוחה לא נכללו בנחלת אפרים, אלא היו ערי גבול השייכות לשבט מנשה [מצודת דוד].
תיאור פתלתל זה של הגבול, הנע ממערב למזרח, שופך אור על סוגיה היסטורית מרתקת הנוגעת למשכן שילה. אף על פי ששילה ממוקמת גיאוגרפית באזור שנראה כשייך לנחלת יוסף, שרטוט הגבול המדויק כאן חושף כיצד יצאה רצועת קרקע על פני כל הגבול המזרחי של נחלת יוסף, והיא זו שהייתה שייכת לשבט בנימין. ברצועה ייחודית זו, שהייתה חלק מנחלת בנימין, שרתה השכינה ונבנה המשכן, ושם גם נחגגו החגים [מלבי"ם].