יצא לכם פעם לצייר מפה עם גבולות? בדרך כלל אנחנו אוהבים למתוח קווים ישרים עם סרגל. אבל כשחילקו את ארץ ישראל לשבטים, הגבולות לא היו ישרים בכלל, אלא התפתלו, הסתובבו ועקפו אזורים וערים.
הגבול הצפוני של שבט אפרים הוא דוגמה מצוינת לזה. הוא מתחיל בצפון והולך לכיוון מערב, ולכן נאמר שהגבול יוצא הַיָּמָּה. משם הוא ממשיך ועובר ליד עיר שנקראת הַמִּכְמְתָת מִצָּפוֹן, כלומר קו הגבול עובר בדיוק מצפון לה. בנקודה הזו הגבול משנה את הכיוון שלו. המילה וְנָסַב מסבירה לנו שהגבול פונה ומסתובב. הוא פונה מזרחה ועושה פנייה שמזכירה ממש את הצורה של האות דל"ת. הגבול ממשיך באלכסון לכיוון מִזְרָחָה תַּאֲנַת שִׁלֹה ומשם מתארך למטה כשהוא וְעָבַר אוֹתוֹ מִמִּזְרַח יָנוֹחָה. הדבר המעניין הוא שהערים האלה, מכמתת, תאנת שילה וינוחה, בכלל לא היו שייכות לשבט אפרים, אלא היו ערי גבול של השבט השכן, שבט מנשה.
ולמה כל הסיבובים האלה של הגבול כל כך חשובים? כי בזכות הגבול המפותל הזה, נוצרה רצועת אדמה מיוחדת בצד המזרחי שהייתה שייכת לשבט בנימין. בדיוק שם, בשטח של שבט בנימין, נמצאת העיר שילה. זהו המקום המיוחד שבו עמד המשכן, שבו שרתה השכינה של ה' ושאליו כל עם ישראל היה מגיע כדי לחגוג את החגים.