תארו לעצמכם מצב שבו עשיתם מעשה אמיץ וחשוב כדי לעזור לכולם, ובמקום להגיד לכם תודה, מישהו פתאום כועס עליכם מאוד. זה בדיוק מה שקרה ליפתח. אחרי הניצחון הגדול על בני עמון, במקום לחגוג יחד את ההצלה, מתחיל סכסוך עצוב. המילה וַיִּצָּעֵק מתארת המון רב של אנשים שמתאסף יחד, והביטוי אִישׁ אֶפְרַיִם מלמד שכל שבט אפרים התאגד והגיע יחד כמו אדם אחד. הם חצו את נהר הירדן צָפוֹנָה, כלומר לכיוון צפון אל אזור הגלעד שבו גר יפתח.
למה הם באו? בני אפרים כעסו מאוד על כך שיפתח ואנשי הגלעד יצאו למלחמה ולא קראו להם להצטרף. אזור הגלעד היה שייך לחצי שבט מנשה, ושבט מנשה הוא שבט אח של אפרים. אנשי אפרים הרגישו שהם השבט הבכיר והחשוב יותר, והם פשוט לא יכלו לסבול את הרעיון שאנשי הגלעד בחרו לעצמם מנהיג וניצחו במלחמה לגמרי בלעדיהם. הם אפילו חשבו שיפתח עשה את זה בכוונה כי הוא רצה את כל הכבוד והתהילה רק לעצמו.
במקום להכיר תודה ליפתח שסיכן את חייו כדי להציל את עם ישראל, בני אפרים התנהגו בכפיות טובה. הם כעסו כל כך עד שאיימו עליו באיום קשה ואמרו בֵּיתְךָ נִשְׂרֹף עָלֶיךָ בָּאֵשׁ, כלומר איימו לשרוף את ביתו בזמן שהוא נמצא בתוכו. בגלל שאנשי אפרים פתחו מיד באיום כל כך חמור, יפתח לא יכול היה להרגיע או לפייס אותם במילים עדינות, והמריבה הזו הובילה לצערנו למלחמה קשה ועצובה בין אחים.