לאחר הניצחון הגדול על בני עמון, תחת לחגוג את ההצלה, פורץ סכסוך פנימי קשה ומלא כפיות טובה. שבט אפרים מתאגד ויוצא למסע של מחאה ואיום כלפי המנהיג החדש.
המילה וַיִּצָּעֵק מבטאת התאספות והתקבצות של המון [מצודת ציון, שטיינזלץ], כאשר הביטוי אִישׁ אֶפְרַיִם מתייחס לכלל השבט בלשון יחיד [מצודת דוד]. בני השבט מתאספים וחוצים את נהר הירדן צָפוֹנָה, לעבר אזור הגלעד שבעבר הירדן המזרחי, מקום מושבו של יפתח [רש"י, מצודת דוד].
טענתם המרכזית של בני אפרים היא על כך שלא נקראו להשתתף ולהוביל את המערכה הצבאית. כעסם נובע ממניעים פוליטיים ושבטיים: הגלעד הוא נחלת חצי שבט מנשה, ואפרים ומנשה הם שבטים אחים שגבולותיהם סמוכים. בני אפרים, שראו עצמם כבכירים וחשובים יותר ממנשה בתוך בית יוסף, לא יכלו לשאת את העובדה שאנשי גלעד מינו את יפתח לראש עליהם וניהלו מלחמה עצמאית בלעדיהם [מלבי"ם, אברבנאל].
תגובתם של בני אפרים מתאפיינת בכפיות טובה קיצונית. במקום להכיר תודה ליפתח ששם את נפשו בכפו והושיע את ישראל, הם בוחרים לתקוף אותו [רלב"ג, אברבנאל]. הם מפנים את זעמם כלפי יפתח באופן אישי, שכן הם סברו שהדרתם מהמלחמה לא נבעה מהחלטה של אנשי הגלעד, אלא מגאוותו של יפתח שרצה לזכות בתהילת הניצחון לבדו [אברבנאל]. בשל כך, הם מאיימים עליו באלימות קשה: בֵּיתְךָ נִשְׂרֹף עָלֶיךָ בָּאֵשׁ, כלומר, נשרוף את ביתך בעודך שוהה בתוכו, כך שתישרף יחד עמו [מצודת דוד].
גישתם האלימה והבוטה של בני אפרים, שפתחו מיד באיום על חייו של יפתח, מסבירה מדוע יפתח לא ניסה לפייס אותם בדברים רכים כפי שעשה גדעון בשעתו. האיום המידי לשרוף את ביתו לא הותיר מקום לדיפלומטיה, והוביל בסופו של דבר למלחמת אחים עקובה מדם [רלב"ג, אברבנאל].