גורלה של בת יפתח הותיר חותם עמוק על החברה הישראלית, והוביל ליצירת מסורת קבועה בקרב הנשים. הביטוי מִיָּמִים יָמִימָה משמעו משנה לשנה, כלומר מנהג שנקבע לחוק קבוע בכל שנה [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
סביב מטרת ההליכה, המבוטאת במילה לְתַנּוֹת, קיימת מחלוקת פרשנית המשקפת שתי תפיסות שונות לגבי מה שאירע לבת יפתח. הגישה הראשונה מפרשת את המילה מלשון קינה ובכי על מותה ועל גורלה הטרגי [רש"י, ביאור שטיינזלץ, רד"ק, מלבי"ם]. גישה זו נשענת על ההבנה שיפתח פעל מתוך טעות. הוא ובתו סברו שניהם כי נדרו לה׳ הוא מוחלט ולא ניתן לחזור ממנו. חכמים מציינים כי למעשה ניתן היה להתיר את הנדר או לפדותו בתשלום כספי, אך מאבק של כבוד ויוקרה בין יפתח לבין פנחס הכהן מנע את ההתרה. בשל כך אבדה הנערה, ושני המנהיגים נענשו בחומרה רבה על ידי ה׳ [רד"ק].
לעומת זאת, הגישה השנייה מפרשת את המילה לְתַנּוֹת מלשון שיחה, דיבור וניחומים [מצודת ציון, מצודת דוד, רד"ק, מלבי"ם]. לפי תפיסה זו, בת יפתח לא הומתה, אלא נגזר עליה לחיות את כל ימי חייה בפרישות מוחלטת ובהתבודדות, כשהיא סגורה בביתה. על כן, מטרת בנות ישראל הייתה לדבר על לבה, להפיג את צערה ולשמחה [מצודת דוד, רד"ק].
מנהג זה התקיים אַרְבַּעַת יָמִים בַּשָּׁנָה. לפי הגישה שנותרה בחיים, הנערות היו מגיעות לשהות עמה במשך ארבעה ימים בכל שנה כדי לארח לה לחברה, ולאחר מכן היא שבה אל בדידותה [מצודת דוד, מלבי"ם]. מסורת זו, של הליכה אל ההרים כדי לקונן או לנחם, נשמרה בקרב בנות האזור במשך דורות [ביאור שטיינזלץ].