בדבריו למלך עמון מציג יפתח טענה היסטורית ותיאולוגית חריפה, המעמתת בין חוסר האונים של אלוהי העמים מול כוחו והשגחתו של ה'. המילה כמוש מתייחסת לשמה של עבודה זרה, שהייתה אלוהי מואב. כאשר יפתח אומר אֵת אֲשֶׁר יוֹרִישְׁךָ כְּמוֹשׁ אֱלֹהֶיךָ אוֹתוֹ תִירָשׁ, הוא פונה אל מלך עמון בלעג [מצודת דוד, רלב"ג]. הוא מזכיר לו את עובדות העבר: מלך האמורי כבש את הארץ מידי מואב, וכמוש לא היה מסוגל להציל את עמו ולהגן על ארצם [רלב"ג, רד"ק].
הפרשנים עומדים על ההבחנה הלשונית בפסוק בין הפעולות השונות. המילה הוֹרִישׁ, כאשר היא מופיעה בסמיכות למילה "מפני" (כמו בביטוי "מפנינו"), משמעותה גירוש ועקירה, ואילו המילה נִירָשׁ משמעותה קבלת נחלה וירושה [מצודת ציון, רד"ק].
מתוך כך, יפתח מציב משוואה ברורה: אתם עובדים את כמוש ועליכם להסתפק במה שהוא מסוגל לספק לכם, גם אם לא הצליח לשמור על נחלתכם. לעומת זאת, אנו רואים את פלאי ה' והשגחתו [מלבי"ם]. ה' הוא שגירש בפועל את מלך האמורי מפני בני ישראל, ולכן כל מה שהוא נתן לנו – אוֹתוֹ נִירָשׁ אנחנו, וזו ירושתנו כדין [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].