מסע בני ישראל אל הארץ המובטחת התאפיין בהימנעות מכוונת מעימותים עם העמים השכנים. מסלולם תוכנן בקפידה כדי לכבד את גבולותיהם של אדום, מואב ועמון, מתוך מטרה להוכיח כי כיבושיהם נעשו אך ורק על פי ציווי ה׳ ולא מתוך שאיפות התפשטות.
הכתוב משרטט את התוואי הגיאוגרפי המדויק של מסע זה. וַיֵּלֶךְ בַּמִּדְבָּר מתייחס להליכתם במדבר ים סוף [רד"ק], כאשר הם נעו ממערב למזרח לאורך הגבול הדרומי של אדום ומואב [רש"י]. וַיָּסָב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וְאֶת אֶרֶץ מוֹאָב מלמד שהם הקיפו את כל דרומה של הארץ, וכאשר הגיעו לפינה הדרומית מזרחית, פנו צפונה כדי להקיף גם את הגבול המזרחי [רש"י]. הפרשנים מסכימים כי עקיפה זו נעשתה ללא כל ניסיון לתקוף או לכבוש את הארצות הללו.
הקפדה יתרה זו על שמירת המרחק נועדה לשמש ראיה היסטורית ומוסרית לכך שליבם של ישראל לא היה נתון להצר את צעדיהם של מואב ועמון או להתגרות בהם. מכיוון שהיה עליהם איסור מפורש להתגרות בעמים אלו, לא יעלה על הדעת שישראל גזלו את ארצם, אלא כל שטח שלקחו ניתן להם מאת ה׳ [אלשיך, אהבת יהונתן].
בהמשך המסלול, הגיעו בני ישראל מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ, כלומר אל הקצה המזרחי של מואב [רש"י, מצודת דוד]. שם וַיַּחֲנוּן, מילה שמשמעותה הפשוטה היא "ויחנו", כאשר האות נו"ן בסופה היא תוספת דקדוקית בדומה למילים כמו "תשמרון" או "תזכרון" [רד"ק, מצודת ציון]. חנייתם הייתה בְּעֵבֶר אַרְנוֹן, מאחר שנחל ארנון היווה את קו ההתחלה של גבול מואב, והם הקפידו לחנות מן העבר השני של הנחל כדי שלא להיכנס כלל לתוך שטחם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מנקודה מזרחית זו, שהייתה מחוץ לגבול מואב, החל השטח של המלכים סיחון ועוג, אותו כבשו ישראל, ומשם חצו את הירדן ונכנסו לארץ כנען מכיוון מזרח [רש"י].