יפתח הגלעדי מציג בפני מלך בני עמון טענה דיפלומטית ותיאולוגית חדה, המבססת את זכותו הבלעדית של עם ישראל על חבל הארץ שבעבר הירדן. המילה הוֹרִישׁ משמעותה גירוש וסילוק, ואילו תִּירָשֶׁנּוּ מבטאת קבלה של נחלה וירושה [מצודת ציון].
הבסיס לטענתו של יפתח נשען על חוקי המלחמה והמלכות: נכסיהם של הרוגי המלחמה עוברים לרשות המלך המנצח. מכיוון שה' הוא המלך שניצח וגירש את האמורי, הארץ עברה לרשותו, והוא זה שהנחיל אותה לעמו ישראל [אלשיך]. גירוש האמורי נועד מלכתחילה כדי שישראל יירשו את הארץ, ולא כדי שהיא תוחזר לבעליה הקודמים [מצודת דוד]. לאור זאת, המילים וְאַתָּה תִּירָשֶׁנּוּ נאמרות בתמיהה רבתי: האם יעלה על הדעת שאתה, מלך עמון, תירש חבל ארץ שה' כבש בעבורנו בדין וביושר? [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
יפתח אף חושף סתירה פנימית בטענתם ההיסטורית והמשפטית של בני עמון. אם עמון טוענים שכיבוש בכוח אינו מקנה בעלות חוקית על קרקע, הרי שעולה השאלה כיצד הם עצמם כבשו בתחילה את הארץ מידי הזמזומים. מאידך גיסא, אם כיבוש אכן מקנה בעלות, הרי שסיחון מלך האמורי קנה את הארץ כדין כאשר כבש אותה מידי עמון, ומשכך, ישראל זכו בה כדין כאשר ניצחו את סיחון [אהבת יהונתן].
מעבר לכך, התפיסה בעולם העתיק הייתה שגבולותיה של כל אומה נקבעים בהתאם להשפעתו של הכוכב או האלוהות המשויכים לה. לכן, יפתח מבהיר למלך עמון כי עליו להסתפק בנחלה שהוריש לו אלוהיו, בעוד שעם ישראל יחזיק בבטחה בנחלה שה' הוריש לו [אהבת יהונתן, אלשיך, צאינה וראינה].