רגע לפני היציאה לקרב הגורלי מול בני עמון, נודר יפתח נדר פומבי ודרמטי שנועד להבטיח את ניצחונו. הוא מתחייב כי היצור הראשון שיצא מפתח ביתו לקראתו בשובו מהמלחמה יוקדש לה'. בפשטות, כוונתו המקורית של יפתח הייתה להקריב בהמה, מתוך הנחה ששור גדול או חיה דומה תצא ראשונה לקראתו [ביאור שטיינזלץ], ועל כן הוא מצהיר כי יקדיש את היוצא מיד לה' ולאחר מכן יעלה אותו כקרבן [אלשיך].
אולם, הניסוח הגורף של הנדר הוביל לתוצאה טראגית כאשר בתו היא זו שיצאה לקראתו. כדי ליישב את הקושי העצום שבהקרבת אדם, מציעים הפרשנים קריאה מדוקדקת של מילות הפסוק, המחלקת את הנדר לשני מסלולים חלופיים. לפי גישה זו, האות וי"ו במילה וְהַעֲלִיתִהוּ אינה משמשת כו"ו החיבור ("וגם"), אלא במשמעות של "או" [רד"ק, מלבי"ם]. כלומר, הנדר מתפצל לשניים: וְהָיָה לַה' – אם היוצא מהבית אינו ראוי לשמש כקרבן (כמו בן אדם), הוא יוקדש לעבודת ה' ויתמיד בקדושתו ללא שימוש של חולין; או, לחלופין, אם תצא בהמה הראויה לקרבן, אז וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה [מצודת דוד, רד"ק, מלבי"ם].
משמעות ההקדשה לה' משתנה בהתאם לזהות היוצא. אילו היה יוצא גבר, הוא היה מיוחד לעבודת ה' בדומה לכוהנים וללויים, ללא צורך בפרישות מחיי משפחה. אך מכיוון שהייתה זו אישה, הקדשתה הבלעדית לה' חייבה אותה לפרישות מוחלטת מנישואין, שכן אישה נשואה משועבדת במובן מסוים לבעלה ולא תוכל להיות מוקדשת כליל לה' [רלב"ג]. אף שקיימת מסורת חז"ל שלפיה הבת הוקרבה בפועל, פשט הכתובים מוכיח כי היא נותרה בחיים וחייתה בפרישות עמוקה. עובדה זו נלמדת מכך שהיא בכתה על בתוליה ולא על חייה, ומכך שהפסוקים הבאים מדגישים שהיא "לא ידעה איש" כהשלמת הנדר. בעקבות זאת, בנה לה יפתח בית מבודד שבו חייתה בנפרד מהחברה ומגברים בפרט [רלב"ג, רד"ק].
התממשות הנדר היוותה מכה אנושה עבור יפתח, שלא היו לו ילדים אחרים, ואף לא ילדים מאומצים שיכלו להמשיך את דרכו [אלשיך]. השבר הגדול נבע לא רק מאובדן עתידה של בתו היחידה, אלא גם ממאבקי כבוד וגאווה. כדי לבטל את הנדר, היה על יפתח להשפיל את עצמו ולגשת אל פנחס הכוהן בבקשת התרה. יפתח ראה בבתו את הגורם למבוכה זו, עד שהיא עצמה ביקשה ממנו לקיים את מוצא פיו, כדי שלא ייאלץ להתבזות בפני הכוהן [אלשיך].