מפגש טעון מתקיים בין יפתח לבין מנהיגי העם שבאים לבקש את עזרתו אל מול סכנת המלחמה. בתגובה לפנייתם, יפתח אינו ממהר להיעתר, אלא מטיח בהם את צביעותם וחושף את המניע האנוכי שעומד מאחורי בקשתם. הוא מבהיר להם שאין ביניהם כל קשר של קרבה, ותוהה מדוע הם פונים אליו דווקא עכשיו, לאחר שבעבר התנכרו לו [ביאור שטיינזלץ].
כאשר יפתח אומר וַתְּגָרְשׁוּנִי מִבֵּית אָבִי, עולה השאלה מדוע הוא מאשים בכך את זקני גלעד, הרי היו אלו אחיו שגירשו אותו. יש המפרשים כי אחיו של יפתח היו בעצמם חלק ממשלחת הזקנים שהגיעה אליו [אברבנאל]. מנגד, גם אם אחיו לא נכחו במקום, הזקנים נושאים באשמה הישירה משום שסייעו לאחים במעשה הגירוש [מצודת דוד], או לכל הפחות עמדו מנגד, לא מיחו בידם, ובכך הפכו לשותפים מלאים לעוון [אברבנאל]. יפתח מזכיר להם כי הגירוש נבע מכך שבאותה עת הוא היה אדם שפל ובזוי בעיניהם [מלבי"ם].
בהמשך דבריו, יפתח מבקר את העיתוי של בואם ושואל וּמַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלַי עַתָּה כַּאֲשֶׁר צַר לָכֶם. הוא דוחה לחלוטין את האפשרות שהם פנו אליו כעת מתוך הכרה בחשיבותו או מתוך אהבה כלפיו. אילו היו באמת מתחרטים על העוול שעשו לו, היה עליהם לבקש את סליחתו עוד בימי שלווה, ואז הוא מצידו היה מוכן למחול על העבר. העובדה שהם המתינו עד לשעת משבר, מוכיחה כי איבת העבר עדיין עומדת במקומה, וכל פנייתם נובעת מדוחק והכרח בלבד [מצודת דוד, מלבי"ם]. לפיכך, יפתח מציב בפניהם מראה ותוהה מדוע שייצא לעזרתם בחינם, כאילו קיימת ביניהם ברית של אהבה, בשעה שברור כי רק המצוקה האנוכית היא שהניעה אותם לבוא אליו [מלבי"ם].