יפתח חותם את מסרו הדיפלומטי למלך בני עמון בהבהרה כי אין כל עילה מוצדקת למלחמה, ומעביר את ההכרעה לבית הדין של מעלה. הפרשנים מסכימים כי המילים וְאָנֹכִי לֹא חָטָאתִי לָךְ מבטאות את העובדה שישראל לא תקפו את בני עמון ולא עשו דבר שנועד לחרחר ריב או לעורר נקמה. מעבר לכך, מאחר שלעמון אין טענה טריטוריאלית מוצדקת על הארץ, העילה היחידה שיכולה הייתה להצדיק מלחמה היא פגיעה בכבוד או חטא אישי בין הצדדים. מכיוון שחטא כזה לא התרחש, הרי שפתיחה במערכה צבאית היא עוול מוסרי [מלבי"ם].
משום כך, נאמר וְאַתָּה עֹשֶׂה אִתִּי רָעָה לְהִלָּחֶם בִּי, שכן יציאה למלחמה ללא עילה היא מעשה רע המנוגד לחוקי המלכים ולכללי הנימוס המדיניים המקובלים [מלבי"ם].
לבסוף, בהיעדר גורם אנושי או שופט בשר ודם שיוכל להכריע ולתווך בסכסוך שבין שתי האומות, מועברת ההכרעה לידי שמיים באמירה יִשְׁפֹּט ה' הַשֹּׁפֵט. ה', שהוא שופט כל הארץ, הוא זה שישפוט ויכריע היום בין ישראל לעמון [מצודת דוד, מלבי"ם].