במענה לטענותיו הטריטוריאליות של מלך בני עמון, מוצגת ההצדקה ההיסטורית והמשפטית לבעלותם של ישראל על חבל הארץ המדובר. ישראל לא כבשו את השטח מידי עמון או מואב, אלא וַיִּירְשׁוּ אֵת כָּל גְּבוּל הָאֱמֹרִי, כלומר הם ירשו את שטחו של סיחון מלך האמורי [ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסכימים כי למרות שמלך בני עמון דרש את השטח בטענה שהוא שייך לו, בפועל ישראל לקחו את הארץ מידי סיחון, אשר כבש אותה קודם לכן מידי עמון ומואב. כיבוש מוקדם זה על ידי סיחון הוא שהפקיע את הארץ מבעליה הראשונים והפך אותה ללגיטימית לכיבוש ולנחלה עבור בני ישראל [רש"י, מצודת דוד, אלשיך].
הכתוב משרטט את הגבולות המדויקים של שטח אמורי זה, המכסה את כל האזור שעליו נסוב הסכסוך: מֵאַרְנוֹן וְעַד הַיַּבֹּק, החל מהגבול הדרומי בארנון ועד לגבול הצפוני ביבוק, וּמִן הַמִּדְבָּר וְעַד הַיַּרְדֵּן, מאזורי המדברות ששכנו במזרח ועד לנהר הירדן במערב [רש"י, ביאור שטיינזלץ].