תשובתו המדינית של יפתח למלך בני עמון מהווה מערכת טיעונים היסטורית ומשפטית מחושבת. במקום למהר לקרב, יפתח שולל מכל וכל את טענת מלך עמון על הבעלות בקרקע, ומבסס את זכותם המוסרית והחוקית של בני ישראל על הארץ.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי מטרת דבריו של יפתח היא להוכיח שישראל מעולם לא כבשו נחלה ישירות מידי עמון או מואב. כאשר ישראל הגיעו לאזור, השטח כבר לא היה תחת ריבונותם, אלא בידי סיחון מלך האמורי שכבש אותו קודם לכן. לכן, ישראל לקחו את הארץ מידי האמורי ולא גזלו דבר מעמון או ממואב [מצודת דוד, אברבנאל, מלבי"ם]. יתרה מכך, בני ישראל אף טרחו להקיף את גבולות אדום ומואב כדי להימנע לחלוטין מעימות איתם [מלבי"ם, אברבנאל].
על רקע זה עולה השאלה: מה היה ההיגיון בטענתו של מלך בני עמון שדרש את הארץ חזרה? מתברר כי מלך עמון נשען על התפיסה המשפטית לפיה כיבוש צבאי של אומות העולם אינו מקנה להן בעלות קבועה בקרקע. לפי היגיון זה, סיחון היה רק בגדר גזלן, והארץ נותרה מבחינה חוקית בחזקת בעליה הראשונים – עמון ומואב. על כך משיב לו יפתח כי כיבוש זה היה חריג ונעשה בהכוונת ה'. ה' גזר שסיחון יכבוש את הארץ מידי עמון ומואב כדי "לטהר" אותה ולהעבירה לרשות האמורי, ובכך לאפשר לישראל לרשת אותה כדין, מבלי לעבור על הציווי המפורש האוסר לקחת מארצם של בני עמון ומואב [צוארי שלל, חומת אנך, אלשיך].
הפרשנים מדייקים בלשון הפסוק ושואלים מדוע יפתח מזכיר אֶת אֶרֶץ מוֹאָב, הרי מלך בני עמון דרש רק את ארצו שלו? התשובה היא שאותו חבל ארץ ספציפי שעליו נסב הוויכוח, מנחל ארנון ועד היבוק, היה שייך במקור למואב בטרם נכבש על ידי סיחון, ועדיין היה קרוי על שמם [רד"ק, אברבנאל].
לבסוף, קיימת מסורת נוספת של נוסח המקרא, ולפיה בכמה כתבי יד מופיעה המילה הפותחת את הפסוק בלשון רבים – "ויאמרו", במקום "ויאמר" [מנחת שי].