יפתח הגלעדי מציג בפני מלך בני עמון סקירה היסטורית הממחישה את כוונותיהם השלומיות של בני ישראל בעבר הירדן המזרחי. פנייתם אל האומות באזור לא נועדה לשם כיבוש, אלא לצורך מעבר בלבד בדרכם אל יעדם הסופי.
הביטוי עד מקומי מתייחס ליעדם של בני ישראל, הלוא היא ארץ כנען [מצודת דוד], המצויה בעבר הירדן המערבי [ביאור שטיינזלץ]. זהו המקום שהיה מיועד לישראל וניתן להם מאת ה' [מצודת דוד, אברבנאל].
הפרשנים מסכימים כי בקשתם של ישראל מסיחון נבעה מכוונת שלום טהורה. אף על פי שהעיר חשבון הייתה בידי סיחון, ישראל לא ביקשו לקחת אותה מידיו, אלא רק לעבור בגבולו [אלשיך, אברבנאל]. אולם, סיחון לא הסתפק בסירוב לבקשת המעבר, אלא בחר להרע ויצא להילחם בישראל על לא עוול בכפם וללא כל התגרות מצדם [אברבנאל].
מדוע סירב סיחון להאמין להבטחתם של ישראל שלא יפגעו בארצו? ההסבר לכך נעוץ בטעות בהבנת המציאות מצדו של סיחון. הוא הניח שישראל אכן לא יפגעו בשטחו המקורי, אך חשש שהם מתכוונים לכבוש את השטחים שהוא עצמו לקח בעבר מבני עמון. משום כך מיהר להסגיר ולסגור את ארצו. תגובה זו של סיחון משמשת עבור יפתח הוכחה היסטורית ניצחת לכך שבאותה עת השטח המדובר כבר לא היה שייך לעמון כלל, אלא היה נתון לחלוטין תחת שלטון סיחון [אהבת יהונתן].
בעקבות תוקפנותו של סיחון, התערב ה' במהלך האירועים באופן ניסי. הניצחון וירושת הארץ לא התרחשו בדרך הטבע או כתוצאה מיוזמת כיבוש ישראלית, אלא ה' הוא שלקח את הארץ מידי סיחון ונתן אותה לישראל [אלשיך, אברבנאל]. יתרה מכך, אילו היו ישראל מפרים את ציווי ה' ומנסים לכבוש את ארץ מואב ועמון ללא רשות, ה' לא היה מוסר בידם את סיחון וארצו [אלשיך]. מתוך כך עולה טענתו המרכזית של יפתח: ישראל לא גזלו את הארץ מעמון, אלא קיבלו אותה מידי ה' לאחר מלחמת מגן כפויה מול האמורי.