איום המלחמה מול אויב חיצוני מהווה נקודת מפנה המאלצת את הנהגת העם לחפש ישועה ממקור בלתי צפוי. הביטוי וַיְהִי מִיָּמִים משמעו כעבור זמן, אך הפרשנים מציגים נקודות ייחוס שונות לתקופה זו. גישה אחת מסבירה כי מדובר בזמן רב שחלף מאז שגורש יפתח מבית אביו ועד פרוץ הקרבות [מצודת דוד]. מנגד, גישה אחרת מתמקדת במצב האומה, ומבארת כי עושק ישראל נמשך תקופה ארוכה וממושכת עד שהסלים לכדי מלחמה של ממש [מלבי"ם].
באשר למילים וַיִּלָּחֲמוּ בְנֵי עַמּוֹן, המפרשים מסכימים כי אין מדובר במערכה פתאומית וחדשה, אלא בחזרה והמשך ישיר לאותה מלחמה שכבר הוזכרה מוקדם יותר בכתוב.
פרוץ המלחמה בפועל הוא הזרז להשתלשלות האירועים המיידית: בעקבות האיום מצד עמון, נאלצים זקני גלעד ללכת אל יפתח ולבקש שיוביל אותם בקרב וישמש להם כקצין. יפתח מטיח בהם את העובדה ששנאו וגירשו אותו מבית אביו, ורק כעת, בעת צרה, הם פונים אליו. לאחר הפצרותיהם, יפתח דורש הבטחה ברורה שכאשר ינצח את עמון הוא אכן ימונה לראש עליהם. הזקנים מסכימים לתנאי ומאשרים זאת בשבועה, כשה' משמש כעד ביניהם [צאינה וראינה].