הפרידה הכאובה של בת יפתח מבית אביה לקראת גורלה הבלתי הפיך מקבלת מענה קצר מצד אביה, המאשר את בקשתה. כאשר הכתוב מציין וישלח אותה, הכוונה היא שיפתח נתן לה רשות מלאה ללכת לנפשה ולנהוג כרצונה באותם חודשיים [מצודת דוד]. יציאתה אל ההרים נועדה לבכי על בתוליה, ומתוך הבחירה הדקדוקית במילה זו עולה כי היא לא בכתה על חברותיה הבתולות, אלא על מצב הבתולים שלה עצמה ועל כך שלא תזכה להקים משפחה [רש"י].
שאלת גורלה של הבת, שעליו קוננה בהרים, נדונה בהרחבה ומציגה שתי תפיסות קוטביות. הגישה הפרשנית הנצמדת לפשט הכתובים גורסת כי נדרו של יפתח לא הוביל להקרבת חייה, אלא לכך שהיא נדונה לפרישות מוחלטת ולא נישאה לאיש מעולם. לפי תפיסה זו, היא ישבה בבית מבודד, והמנהג שנקבע לאחר מכן היה שבנות ישראל היו הולכות ארבעה ימים בשנה כדי לשוחח עמה, לנחם אותה ולקונן עמה על בדידותה. ייתכן אף שכלל לא יכלו לראות את פניה, אלא רק לשמוע את קולה מבעד למקום פרישותה [אברבנאל].
מנגד, מסורת חז"ל מציגה השתלשלות אירועים טראגית, ולפיה יפתח אכן העלה את בתו לעולה. הדבר נבע מטעות הלכתית חמורה של יפתח בהבנת דיני נדרים, שכן הוא סבר בטעות שניתן להקריב אדם כפי שמקריבים בהמה, או שניתן להמיר את הנדר בדמים. האסון הועצם בשל מאבק כבוד בין יפתח לבין פנחס הכהן, שהיה בכוחו להתיר את הנדר; יפתח, כמנהיג ישראל, ציפה שפנחס יבוא אליו, ואילו פנחס סבר שעל יפתח לבוא אליו כיוון שהוא זה שזקוק להתרת הנדר. בעטיה של גאווה זו הנערה קיפחה את חייה, ושני המנהיגים נענשו בחומרה מאת ה': יפתח הוכה במחלה קשה שגרמה לאיבריו לנשור בעודו בחיים, ואילו מפנחס נסתלקה רוח הקודש [אברבנאל].