ברגעי ההכרעה שלפני היציאה לקרב, המצביא מבקש להבטיח את עזרת האל באמצעות התחייבות אישית דרמטית. הנדר משקף ניסיון לקשור בין הניצחון הצבאי הלאומי לבין הקדשה מוחלטת של הרכוש הפרטי.
המניע הפסיכולוגי והאישי לנדר זה נעוץ בעברו של יפתח. מכיוון שאחיו גירשו אותו מנחלתם ומנעו ממנו את זכות הבכורה, הוא הפנים את התפיסה שלפיה ה"ראשון" הוא המובחר והראוי ביותר. משום כך, הוא בחר לנדור כי הדבר הראשון שיצא מביתו לקראתו יוקדש לה' [אהבת יהונתן].
וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר אִם נָתוֹן תִּתֵּן אֶת בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי, כלומר, אם ה' יעזור לו להביס את בני עמון בקרב, הוא מתחייב להקריב את הדבר הראשון שיפגוש בצאתו מביתו עם שובו בשלום מן המלחמה [ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה].
פרשני המקרא נחלקים בשאלת כוונתו המקורית של יפתח ואופן קיום הנדר הלכה למעשה. גישה אחת, הנשענת על דברי חז"ל, גורסת כי יפתח התכוון להעלות לעולה כל דבר שיצא מביתו, תהא זהותו אשר תהא, ולכן בסופו של דבר אכן הקריב את בתו שיצאה לקראתו [אברבנאל]. יש המבארים כי יציאתה של הבת החוצה במחולות היוותה פגיעה בעקרון הצניעות, שלפיו אישה אמורה להימצא פנימה בביתה, ובשל כך נגזרה עליה מיתה [אהבת יהונתן].
לעומת זאת, גישה אחרת מציעה פרשנות מתונה יותר לנדר. לפי תפיסה זו, כוונת יפתח הייתה מותנית מראש: אם הדבר שיצא מביתו יהיה בעל חיים הראוי להקרבה, כגון צאן או בקר, הוא יועלה לעולה. אולם, אם יהיה זה אדם או דבר שאינו ראוי למזבח, הוא יוקדש לה' ויחיה חיי פרישות וקדושה לכל ימיו [רלב"ג, אברבנאל]. לפי פירוש זה, יפתח מעולם לא המית את בתו, אלא הקדיש אותה לעבודת ה' [אברבנאל].