יציאתו של יפתח לקרב מסמנת את נקודת השיא במערכה מול בני עמון, מערכה שמסתיימת בניצחון צבאי מזהיר אך מובילה מיד לטרגדיה אישית ומשפחתית עמוקה. הפרשנים מסכימים כי ה' העניק ליפתח ניצחון מוחלט במלחמה, והעמונים שנותרו בחיים נכנעו והפכו משועבדים לישראל. ניצחון זה הגיע לאחר שיפתח נדר את נדרו לה' [אברבנאל].
עם שובו של יפתח לביתו כמנצח, יוצאת בתו לקראתו בתופים ובמחולות, וכאן מתברר המחיר הכבד של הניצחון. יפתח קורע את בגדיו משום שנדר קודם לכן כי הראשון שייצא מביתו לקראתו יוקרב לה'. אברבנאל מסביר את זעקתו של יפתח הכרע הכרעתני בכך שיפתח מצהיר כי בעוד שהעמונים לא הצליחו לנצח או להכריע אותו בקרב, דווקא בתו היא זו שהכריעה אותו והביאה עליו אסון, שכן פצה את פיו לה' ואינו יכול לחזור בו.
עוצמת הטרגדיה מתעצמת לנוכח העובדה שהיא הייתה בתו היחידה. אברבנאל מבאר את המילים אין לו ממנו בן או בת ומסביר כי ייתכן שלאשתו של יפתח היו ילדים מנישואים קודמים שאותם גידל בביתו והם נחשבו כבניו, אך ממנו עצמו לא היה לו שום ילד מלבד אותה בת יחידה.
לגבי גורלה של הבת, קיימת מחלוקת. גישה אחת גורסת כי לאחר שביקשה חודשיים לבכות על בתוליה, חזרה לאביה והוא אכן קיים את נדרו והקריב אותה. לעומת זאת, יש המפרשים כי היא לא נשחטה כקורבן, אלא נותרה רווקה וקדושה לה' כל חייה. לפי הסבר זה, כוונת נדרו של יפתח הייתה שאם ייצא לקראתו דבר הראוי להקרבה הוא יישחט, אך אם ייצא דבר שאינו ראוי למזבח הוא יוקדש לה' ולא יוקרב. בשל כך נגזר עליה לשבת בבדידות ללא בעל [צאינה וראינה, אברבנאל].
את יישום הנדר ניתן היה למנוע. פנחס הכהן היה יכול להתיר ליפתח את נדרו, אך הדבר לא קרה בשל גאווה הדדית. יפתח היה יהיר מדי מכדי ללכת לפנחס, ופנחס מצידו סירב לבוא אל יפתח. בעקבות גאוותם שהובילה לאובדן הבת, נענשו שניהם קשות: איבריו של יפתח נשרו מגופו, ומפנחס ניטלה רוח הנבואה [צאינה וראינה].
אופיו הבעייתי של יפתח משתקף גם באנשים שהקיפו אותו עוד טרם המלחמה. התקבצותם של אנשים ריקים סביבו נבעה מכך שהוא עצמו היה אדם בטל וריק, שכן בני אדם נוטים להתחבר למי שדומה להם באופיו [צאינה וראינה].