סיומה הטרגי של פרשת נדרו של יפתח מגיע לשיאו עם חזרת בתו לאחר תקופת הפרידה שביקשה. המילה מִקֵּץ משמעותה מסוף אותם חודשיים, ואז ניגש יפתח לקיים את הבטחתו. באשר לאופן קיום הנדר, קיימת מחלוקת עמוקה. גישה אחת, הנשענת על דברי חז"ל, גורסת כי יפתח אכן הקריב את בתו לעולה ממש כפשוטו, ומכאן שהיא מתה כשהיא עדיין בתולה [מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
לעומת זאת, מפרשים אחרים מציעים פירוש מעודן יותר, לפיו קיום הנדר התבטא בפרישות מוחלטת. לפי גישה זו, יפתח בנה לבתו בית מבודד, שם היא חיה כשהיא מופרשת מחברת בני אדם ומענייני העולם הזה, ומוקדשת כולה לעבודת ה' [רד"ק, מצודת דוד]. בהקשר זה, המילים וְהִיא לֹא יָדְעָה אִישׁ מובנות כפשוטן, שכן המילה יָדְעָה משמשת במקרא ככינוי ליחסי אישות [מצודת ציון]. כלומר, היא נותרה עגונה ופרושה מגברים עד יום מותה, מעשה שיפתח סבר בטעות כי הוא מצווה [מלבי"ם].
סופו של הפסוק, וַתְּהִי חֹק בְּיִשְׂרָאֵל, מתפרש בשני כיוונים עיקריים. המילה חֹק מתארת דבר קבוע [מצודת ציון]. יש הסבורים כי הדבר מתחבר לפסוק הבא, ומתאר מנהג קבוע שהשתרש, לפיו בנות ישראל היו עולות לבקרה מדי שנה בשנה [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
מנגד, מוצגת תפיסה נוקבת ולפיה החוק הוא למעשה גזירה ציבורית שנקבעה לדורות: לעולם לא יעשה עוד אדם מעשה נורא שכזה. הטרגדיה כולה נבעה ממאבקי כבוד, שכן הנדר היה יכול להיות מותר בקלות. אילו יפתח היה מוחל על כבודו והולך אל פנחס, או אילו פנחס היה מוותר על מעמדו ובא אל יפתח, ניתן היה להתיר את הנדר ולהציל את הנערה. בשל גאוותם של שני המנהיגים אבדה הבת, ושניהם נענשו על כך בחומרה: מפנחס נסתלקה השכינה, ואילו יפתח הוכה בשחין ובנשירת איברים [רש"י].