בת יפתח מגיבה לנדרו הטרגי של אביה בהשלמה מוחלטת, וקושרת בין ניצחונו הצבאי לבין גורלה האישי. היא מבהירה לאביה כי עליו לקיים את נדרו, כאשר המילה אַחֲרֵי בפסוק אינה מציינת רק רצף זמנים, אלא משמעותה "הואיל" או "מאחר ש-" [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. כלומר, מאחר שהתנאי שהציב יפתח התקיים וה' העניק לו את הניצחון על בני עמון, הרי שהנדר חל מיד ומחייב אותו [מצודת דוד].
תשובתה של הבת חושפת את הכשל שהוביל לתוצאה הקשה. היא טוענת בפני אביה שנדר זה אינו ככל הנדרים שניתן להתיר. בדרך כלל, חכם מתיר נדר כאשר האדם מביע "חרטה מעיקרא", כלומר טוען שאילו ידע את התוצאה, לא היה נודר כלל. אולם כאן, מכיוון שבזכות הנדר זכה יפתח בניצחון על אויביו, הוא אינו יכול להתחרט על עצם הנדר מתחילתו, אלא רק להביע צער על התוצאה הנוכחית. טענה זו של הבת הייתה למעשה טעות הלכתית, שכן ניתן להתיר נדר גם על סמך חרטה מאוחרת, אך שגיאה זו היא שהטעתה את יפתח ומנעה ממנו לגשת לחכמים כדי להתיר את נדרו [מלבי"ם].
קבלת הדין של הבת, באומרה עֲשֵׂה לִּי כַּאֲשֶׁר יָצָא מִפִּיךָ, אינה מתפרשת בהכרח כהסכמה להקרבתה הפיזית כקורבן. המשמעות המעשית של קיום הנדר הייתה גזירת פרישות מוחלטת. הבת הסכימה להסתגר בבית מבודד, לא להינשא לעולם ולא לצאת ממנו כל ימי חייה, מודל של חיים סגפניים שהשפיע לימים גם על אומות אחרות להקים בתי פרישות דומים לנשים [אברבנאל].