שופטים, פרק י״א, פסוק ז׳

במפגש טעון עם מנהיגי העם שבאו לבקש את עזרתו במלחמה, וַיֹּאמֶר יִפְתָּח לְזִקְנֵי גִלְעָד דברים החושפים את צביעותם ואת המניע האנוכי העומד מאחורי פנייתם. הוא שואל הֲלֹא אַתֶּם שְׂנֵאתֶם אוֹתִי וַתְּגָרְשׁוּנִי מִבֵּית אָבִי, ומטיל עליהם את האשמה הישירה לגירושו, בין משום שאחיו נכחו בעצמם במשלחת, ובין משום שהזקנים סייעו למעשה או עמדו מנגד בשתיקה כשהיה שפל ובזוי בעיניהם. לאור זאת הוא תוהה וּמַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלַי עַתָּה כַּאֲשֶׁר צַר לָכֶם, שכן אילו התחרטו באמת על העוול, היו מבקשים את סליחתו עוד בימי שלווה. העובדה שהמתינו לשעת משבר מוכיחה שאיבת העבר נותרה בעינה, והם פונים אליו רק מתוך דוחק והכרח כדי שייצא לעזרתם בחינם.