מילים קשות פוצעות לא פחות מחרבות, ובשעת מלחמה הן עלולות להפוך סכסוך מקומי לטבח אכזרי. לאחר שכשלו הניסיונות לפייס את בני אפרים בדיבורים רכים, נאלץ יפתח לאסוף את אנשי גלעד למלחמת אחים קשה [מלבי"ם]. המכה הניצחת שהנחיתו אנשי גלעד על אפרים לא נבעה רק מן הצורך הצבאי, אלא תודלקה מזעם עמוק על עלבון צורב שהוטח בהם [מצודת דוד, אברבנאל]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא ששורש הסכסוך טמון במאבק על מעמד ולגיטימציה בתוך משפחת שבטי יוסף.
מוקד העלבון סובב סביב הביטוי פְּלִיטֵי. משמעות המילה היא שיירים, דבר מה פחות, בזוי וחסר חשיבות [מצודת ציון]. הפרשנים נחלקו בהבנת כוונת הביטוי פְּלִיטֵי אֶפְרַיִם וכלפי מי הוא כוון.
הגישה הרווחת היא שהביטוי הוטח כאות קלון כלפי אנשי גלעד. בני אפרים, שראו בעצמם את לב לבו של השבט, זעמו על כך שהגלעדים העזו לפעול בעצמאות ולמנות לעצמם מנהיג. הם טענו כלפי אנשי גלעד כי בכך שבחרו לנחול בעבר הירדן, הם למעשה עריקים ופליטים שנטשו את מקומם הראוי בתוך נחלת אפרים ומנשה, ועל כן אין להם כל זכות שלטונית [מלבי"ם]. יתרה מכך, אפרים זלזלו בגלעדים וטענו כי הם אינם אלא פליטים מפוצלים וחסרי חשיבות הכלואים בין נחלות אפרים ומנשה, כגרים החיים בחסדם של אדוני הארץ [רד"ק, אברבנאל]. העלבון היה כה חריף, עד שמשמעותו הייתה שאפילו המכובדים שבאנשי גלעד נחשבים בעיני שאר השבטים כנחותים וכפחותים שבאנשי אפרים [מצודת דוד].
מנגד, קיימת גישה פרשנית שונה ולפיה הצירוף פְּלִיטֵי אֶפְרַיִם אינו מתאר את אנשי גלעד, אלא דווקא את המחרפים עצמם. לפי פירוש זה, היו אלו האנשים הפחותים והריקים ביותר משבט אפרים, כגון רועי צאן שעברו באזור, אשר נהגו לזלזל באנשי גלעד ולשאול אותם בלעג מהי בכלל חשיבותם [רש"י, רד"ק, אברבנאל]. לפי תפיסה זו, המלחמה התנהלה בעיקרה מול אותם אנשים פחותים, והטבח הנורא שהתרחש בה היה למעשה עונש נסתר על חטאים פנימיים של שבט אפרים [רד"ק]. זווית נוספת מציעה כי הביטוי מתאר את המציאות בשטח, שבה בני אפרים שהו כפליטים בתוך נחלת מנשה וגלעד, ולכן היו נתונים לסכנה שריבוי המקומיים יכריע אותם [ביאור שטיינזלץ].
באשר לעיתוי הטחת הדברים, יש מי שמסביר כי הזלזול היה תופעה מתמשכת שגרמה לאנשי גלעד להכות באנשי אפרים בכל פעם שעברו יחידים בארצם [רד"ק]. אולם, דעה אחרת גורסת כי דברי הבלע וההתרברבות לא נאמרו מראש, אלא הוטחו בגלעדים בעיצומה של מערכת המלחמה עצמה. עלבון זה בשעת הקרב הוא שהוביל את אנשי גלעד לנקוט בצעד הקיצוני של לכידת מעברות הירדן כדי להכרית את אפרים [אברבנאל].