שופטים, פרק י״ב, פסוק ב׳

יפתח משיב לטענותיהם של בני אפרים ומציג הגנה תקיפה על פועלו, תוך שהוא חושף את אוזלת ידם בשעת משבר ממושכת.

בדבריו, אִישׁ רִיב הָיִיתִי אֲנִי וְעַמִּי וּבְנֵי עַמּוֹן מְאֹד, יפתח מבהיר כי הוא ובני משפחתו או שבטו נשאו לבדם בעול המערכה. בני עמון לחצו את בני גלעד במשך שמונה עשרה שנים, כך שעיקר הסכסוך ונטל המלחמה היו מוטלים אך ורק עליהם [מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].

לצד הפשט, מסתתרת בדברים אלו גם משמעות פנימית הנוגעת לעברו האישי של יפתח. באומרו שהיה איש ריב עם עמו, הוא רומז לכך שאנשי גלעד גירשו אותו בעבר והוא נאלץ לברוח. יפתח מזכיר זאת כדי להדגיש שעמידתו בראש המערכה כעת אינה נובעת מגאווה או מרוממות רוח, אלא מתוך הכנעה של אדם שנדחה על ידי אחיו. הוא מנסח את דבריו בעדינות ומסתיר את הפרטים המדויקים מפאת הכבוד, אך סומך על כך שבני אפרים יבינו את הרמז, שכן גירושו היה אירוע מפורסם [חומת אנך]. ייתכן אף שקריאותיו לעזרה התרחשו עוד בזמן ששהה בגלותו בארץ טוב [מצודת דוד].

לאחר מכן יפתח עובר להאשים את בני אפרים ישירות: וָאֶזְעַק אֶתְכֶם וְלֹא הוֹשַׁעְתֶּם אוֹתִי. הוא מדגיש כי לאורך כל אותה תקופה קשה הוא קרא להם והזעיק אותם לעזרה, אך הם התעלמו ולא עשו דבר כדי להושיעו. אף על פי שאולי עומדת להם הזכות לעמוד בראש העם, מכיוון שהם כלל לא הופיעו בשעת הסכנה, נשמטת זכותם לבוא כעת בטענות [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].

בנוגע למילה וָאֶזְעַק, קיימת מסורת נוסח משתנה; בעוד שברוב הספרים המילה נכתבת באות זי"ן, קיימים כתבי יד קדמונים וגרסאות חלופיות שבהם נכתבת המילה וָאֶצְעַק באות צד"י [מנחת שי].