תקופת הנהגתו של יפתח מסתיימת לאחר שש שנים בלבד, עם מותו וקבורתו בגלעד, ובכך נחתם סיפור מעשיו ונפלאותיו [אברבנאל]. הצירוף בְּעָרֵי גִלְעָד מעורר קושי, שכן אדם אינו יכול להיקבר במספר ערים במקביל.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים על דרך הפשט היא שהכוונה לאחת מערי הגלעד, והשימוש בלשון רבים הוא סגנון מקראי מוכר שבו צורת הרבים מתייחסת ליחיד [רד"ק, רלב"ג, אברבנאל, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
עם זאת, חלק מהפרשנים מקבלים את הפסוק כפשוטו ומסבירים שיפתח אכן נטמן במספר ערים שונות. לפי דעה זו, עצמותיו חולקו ונקברו בכל עיר ועיר ברחבי הגלעד, כדי שישמשו לזיכרון עולם באותם מקומות שהציל מיד בני עמון [מצודת דוד, רלב"ג]. הרלב"ג מוסיף נדבך טראגי להסבר זה: מכיוון שיפתח לא השאיר אחריו בן או בת שישאו את שמו, הוא עצמו ציווה לחלק את עצמותיו כדי להבטיח שזכרו לא יאבד. כיוון נוסף להבנת לשון הרבים הוא שבכמה ערים שונות בגלעד הוצב ציון למצבתו, גם אם גופו לא נקבר שם פיזית [ביאור שטיינזלץ].
מנגד, הרד"ק מביא את דרך הדרש, לפיה הריבוי מצביע על עונש נורא. לפי הסבר זה, יפתח הוכה במחלת עור קשה, ואיבריו היו נושרים מגופו בעודו עובר מעיר לעיר. בכל עיר שבה נפל איבר מאיבריו, הוא נקבר שם. עונש זה בא עליו משום שהרג את בתו ולא חיפש דרך להפר את נדרו כדי להצילה.