לאחר תקופת הנהגתו הטראגית של יפתח, עוברת הנהגת העם לדמות חדשה, תוך המחשת התהפוכות הדרמטיות בגורלם של בני אדם. הכתוב מציין וַיִּשְׁפֹּט אַחֲרָיו, כלומר מיד לאחר מותו של יפתח [ביאור שטיינזלץ, אברבנאל], את אִבְצָן מִבֵּית לָחֶם, שלפי ההשערה מדובר בעיר בית לחם שבנחלת שבט יהודה [ביאור שטיינזלץ].
סביב זהותו של אבצן קיימת הסכמה רחבה בקרב הפרשנים, הנסמכת על מסורת חז"ל, ולפיה אבצן הוא למעשה בועז המוכר ממגילת רות [רש"י, מצודת דוד, רלב"ג, רד"ק, חומת אנך, אברבנאל]. זיהוי זה מתבסס על כך שבועז פעל כשופט ומנהיג בבית לחם, ואבצן הוא השופט היחיד בספר שופטים שמוצאו מעיר זו [רלב"ג].
הופעתו של אבצן מיד לאחר יפתח נועדה להדגיש את גלגל המזל החוזר בעולם. בעוד שליפתח הייתה רק בת יחידה שלא זכתה להינשא עקב נדרו, אבצן זכה להצלחה משפחתית כבירה, עם שלושים בנים ושלושים בנות שאותם השיא עוד בחייו [אברבנאל]. ניהול משפחתו של אבצן משקף את מנהג התקופה, שבה בנים נשואים נשארו להתגורר בבית אביהם ולכן הביא להם נשים מבחוץ, ואילו הבנות נשלחו החוצה אל בתי בעליהן [אברבנאל].
באשר למשמעות עושרו ומשפחתו הענפה של אבצן, מציגים הפרשנים שתי גישות. על דרך הפשט, הכתוב מפרט את נישואי ילדיו כדי לתאר את הצלחתו העצומה ואת מעמדו הרם. שפע זה הגיע לו כשכר על מעשיו הטובים, ובזכותם זכה לגדולה ולתפקיד שופט ישראל [רד"ק].
מנגד, מסורת מדרשית מציגה נקודת מבט ביקורתית על התנהלותו, ומשתמשת בסיפורו כאזהרה מפני גאווה בעושר ובילדים. על פי מסורת זו, אבצן ערך שישים סעודות נישואין לילדיו, אך נמנע בכוונה מלהזמין את מנוח (שעתיד להיות אביו של שמשון) שהיה אז חשוך ילדים. אבצן זלזל במנוח וטען כי אדם עקר לא יוכל לעולם לגמול לו ולהזמינו לסעודה בחזרה. בעקבות עלבונו של מנוח, ראה ה' בעוניו והעניש את אבצן בכך שכל שישים ילדיו מתו עוד בחייו, בעוד מנוח זכה לבן שקם לשפוט את ישראל [רד"ק].